דרך החיים

במסגרת הנושא החם אני כותבת אליך את המכתב שאף פעם לא אשלח -

כשאמרתי לך שאתה החבר הכי טוב שלי התכוונתי לזה, רציתי כל כך לדעת ולזהות למה אתה כל כך אומלל? למה אף פעם אתה לא יכול להיות מאושר בחלקך? כשעבר הזמן והתקרבנו, התחלתי לעשות 1 + 1 ולחבר את כל החלקים, היו פיסות קטנות חלקים שבורים לרסיסים, התחלתי לזהות אותם ולהרכיב, נשאר לי עוד חלק אחד קטן בפאזל ואז התוצאה תתגלה.

זה לא מסקרנות יתר, זה מאיכפתיות, מרצון לעשות משהו שונה, יוצא דופן.

בעצם כל הזמן שהכרנו, אף פעם לא שיתפתי אותך באמת מהו הסוד החשוב ביותר שמסתתר בעימקי נשמתי, מהו הסוד שהסתרתי ממך, מה הרגשתי כלפייך באמת, ולאן רציתי לקחת את זה.

ואתה שבנית חומה מסביב לכל "הנוגעים" בך, והסתתרת, והתחבאת, בדיוק כמו עכשיו, וכמו אז..כשעוד היית קטן, לא ידעת איך לקבל כנות ורגישות, אהבה וסלחנות, איכפתיות ורצון, להיות עולם שלם מלא באהבה.

 פחדת לאבד, לשכוח, הסתנוורת, לא יכולת להביע את רגשותייך כי אטמת אותם, הכנסת אותם לתוך קופסא ישנה עתיקה והטבעת את הכל בים, רק לא את עברך.

בעצם אף פעם לא קיבלנו מה שנתנו אחד לשניה, ולא סתם. אז חיפשנו את זה כשגדלנו ואז נפגשנו...

ערב אחד, כשבכיתי על הכר, ביקשתי  מאלוהים בקול רם שיכניס משהו שונה לחיי, מישהו שונה, שיגרום לי להבין מי אני בעצם, ומהר מאוד הוא שלח אותך אלי.

זוכר? זוכר את הפגישה הראשונה כשלקחתי את ידך בידיי? כשהתרגשת ורעדת? כשחשבת שאתה חולם? שפחדת שזה אי פעם יגמר? זוכר את הלהט והרצון לעשות אותי מאושרת, אישה, לתת לי להרגיש הכי טוב שבעולם?

ואני "הסתערתי" ורציתי עוד וכמה שיותר, ונאחזתי בך, והיית שם בשבילי, ואף פעם לא ידעתי איך באמת להודות לך, על השינוי הגדול שנעשה בזכותך.

תמיד רצית שאשאר אני, שאני לא אשתנה בשביל אף אחד, שאשמור על עצמי, שאדאג להרגיש הכי טוב שבעולם, גם אם היה לי קשה.

אתה שסגרת את הדלת בפעם הראשונה אחרי שנכנסו לחדר, והנפת את נפשי גבוה מתשוקה, שגרמת לי להרגיש כמו שמעולם לא הרגשתי, שהחזרת לי את הבטחון העצמי, הנשיות, והעולם האין סופי הזה...

פתאום כל החושך שבחיי זז הצידה, ושם מרחוק ראיתי את קרן האור, הושטתי את יידי הקטנה לגעת בה, וקרן חמה חדרה ללב שלי דרך היד דרך הגוף, וזה היה מושלם ואמיתי, וכנה..

ואני כנה אתה יודע, הספקת לדעת, וכמה שהייתי כנה אף פעם לא תדע את כל האמת, את מה שבאמת הרגשתי כלפייך, והמכתב הזה שכתוב בעט שחורה, תמיד ישאר מקופל במגירה כשבצידו מצויירת לה דמעה, הדמעה שלי כשעזבת..

ולא השארת סימן, ולא נתת לי אות, והבטחת שלעולם לא תרפה מהחלום שלי, ואתה אכן לא מרפה מחלומותיי, וקשה לי כל כך לשחרר את הפינה הקטנה שתפסת בליבי, כל כך קשה לי לשחרר אותה, הלב הקטן הזה שמרגיש כל יום את שעובר עליך, כשאתה עצוב או שמח, מחייך או מזיל דמעה..

אני לא מתכוונת להלחם בזכרון, לא מתכוונת להעלים דמויות מחיי, לא בכוח, אולי הזמן יעשה את שלו, ואולי לא.

ואני מגיעה למקומות שאני לא אמורה להכיר ולדעת, וגם זה לא במקרה, הפעם מבלי לכוון, כי רק הוא מושך בחוטים, ומכוון אותנו, כי אין דבר שקורה סתם.

והפכת להיות עם הזמן החלק השלם של שני אנשים חצויים. שלי ושלך.

והנה, כבר עברה לה שנה מאותו היום שהכרנו, בדיוק שנה, כתבתי פעם "אם יש חברים אמיתיים"? ואתה ענית "שחבר אמיתי הוא זה שיגרום לי לחייך, מבלי לבקש דבר"...זו היתה התגובה שלך...וכזה היית, אף פעם לא ביקשת דבר בתמורה, כל מה שקיבלת היה מרצוני המלא, ורציתי רק לתת ולהעניק ולחבק ולאהוב ולגרום לך אושר, שתבין שקיים דבר כזה.

שלך באהבה

החברה שלך