דרך החיים

באמת שהתכוונתי לכתוב פה משהו אחר, משהו שליווה אותי כל היום, משהו שעשיתי אחרי המון התבלטויות, מבלי לחשוב על התוצאות.

אבל בסופו של דבר החלטתי להשאיר אותו בצד, את אותו הפוסט, ולכתוב על אמא שלי, האישה הדומיננטית בחיי.

ולא תמיד זה היה לטובה, בעצם רוב הזמן לא, זה הולך להיות לא קל, להוציא מהבטן כעסים, להשתחרר.. אני חושבת שאולי לחלק ממכם זה ינגע איפושהוא, ואולי יהיה "חזק" מדי, אבל ומכיוון שזה המקום היחידי  שבו אני יכולה להיות פשוט אני, ורק אני, לטוב ולרע, אני הולכת לכתוב את זה בפוסט הבא.

"אמא יש רק אחת, בגלל זה אני עוזבת כי אני לא רוצה לאבד אותך",ככה אמרתי לה לפני שיצאתי מהבית פעם ראשונה לגור לבד, חיבקתי אותה וסגרתי את הדלת אחריי.

אמא אישה בסביבות גיל ה 65, אישה מאוד פרימטיבית, היום פחות, פעם יותר, פנסיונרית, ועדיין נשארה כמו תמיד שתלטנית בכל רמח איבריה, תמיד חושבת שהדברים יתנהלו על פי דבריה, שכל מה שצריך לעשות או להיות יהיה תחת שליטתה.

תמיד מאז ילדותי, היו לה את הילדים ה"מועדפים" אלו שהיתה עומדת דום בשבילם, ואת אלו שאף פעם לא היתה מרוצה ממי שהם, ממה שהם.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא שונאת אותה, את האישה הזאת שהביאה אותי לאוויר העולם, האישה שגידלה אותי ואת אחי ואחיותי בזעת אפה בשיתוף מלא של עבודה קשה של אבא.

אבל התנהגותה אף פעם לא הצדיקה את מעשיה, אני לא הייתי ילדה מוכה פיזית, אבל היא בהחלט פגעה לי בנפש, היתה שם המון אלימות מילולית מצידה, לא לכולם, רק אלי וכפי שהיא התנהגה לאחותי הבכורה ז"ל ככה היא התנהגה אלי, שנינו היינו תמיד הכבשה השחורה בבית, אלה שתמיד היא היתה הכי פחות "מנפנפת" בהם, לא עשיתי דבר שהיא יכלה  לדבר רעה עליו, סיימתי 12 שנות לימוד, צבא, למדתי מקצוע אחרי השרות, לא הייתי ילדה חוצפנית, בליינית, או עצלנית, למדתי ועבדתי במקביל מגיל 14, רק למען שלא אצטרך להרגיש מנודה בגללה, בגלל שככה הרגשתי אז, תמיד אחרים קיבלו ואני לא.

לכן העדפתי לעבוד ולפרנס את עצמי, וגם אז זה לא היתה טוב בעיניה, כי הכרתי אנשים, בחורים, התחלתי לפרוח, נערה מתבגרת, רציתי לצאת ולחיות, ולה היה מאוד קשה לקבל את ההתבגרות שלי.

אם השנים למדתי לסלוח לה, להתקרב אליה, לתת כמיטב יכולתי, לנסות להקשיב, ולשכוח הכל, את כל מה שעברתי בגללה.

לא היה מי שיכוון אותה אז, כמו שיש היום, היום הרבה יותר קל בזמנים מודרניים שכאלו ללמוד התנהגויות עם ילדינו,

 אז זה לא היה קיים, כמו שהם גדלו ככה הם גידלו...לא תמיד זה היה נכון, אבל זה מה שהיא ידעה, לכן סלחתי לה, או שבעצם חשבתי שאני סולחת לה, אבל ישנם ימים שהיא מחזירה אותי בקלות אחורה 20 שנה לפחות, ימים שהיא מפעילה את השליטה שלה עלי ועל אבא שלי, היא חושבת שכולם בובות על חוטים, שאבא לא מספיק מבוגר כדי להחליט לבד עם לתת לי את הרכב שלהם למספר ימים, לא משנה כרגע הסיבה שהרכב שלי "עומד" ואני חייבת להעזר ברכב שלהם, תמיד ידעתי לבקש רק ממנו, מאבא שלי, תמיד הלב שלו היה רחב ופתוח בשבילי הרבה יותר ממנה, אני לא רוצה להאשים, לא רוצה להיות במקום הזה של השנאה שהיתה לי אליה הרבה שנים, כי זאת אמא שלי, אבל לפעמים המניפולציות שלה מוציאות אותי מהדעת, אני היום אשה בוגרת ואמא, ואני יודעת מה זה להיות אמא, מה זה להעניק כל כך הרבה, חום, אהבה, סבלנות, רצון שהכל יהיה טוב למען ילדי, כל מה שלא היה לי ממנה בעצם, אני גם יודעת שאם יהיו מספר ילדים, אף פעם לא אתן לאף אחד מהם להרגיש שהוא מיוחס יותר או פחות, אשתדל להעניק לכולם מליבי באותה מידה, אני לא דורשת ולא דרשתי אף פעם דברים שלא יכולתי לקבל, ואולי הייתי צריכה?

אמא. זה בשבילך:

אילו יכולתי/ריקי גל

אמא,
שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי, לאן אברח, לאן?
אילו יכולתי, הייתי שוכחת איך באתי לכאן.

אמא,
לא אוכל להימלט מכישופך, עיני חשכו פתאום.
אילו יכולתי הייתי חוזרת אלייך היום.

אמא, הו אמא,
איך בדמי, בעמקי נשמתי, דעתך נחושה.
אמא, הו אמא,
את וגם אני, בשנאה ואהבה, בין כוח וחולשה.

אמא,
איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי,
אילו יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי.

אמא,
אין לי בית בחדרי, במיטתי, ואין לי מנוחה
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.

אמא, הו אמא...

אמא,
את יודעת, אני זקופה וחזקה, כמוך בכל מצב,
אילו יכולתי, הייתי רוצה להודות לך עכשיו.

אמא, הו אמא...

אמא, הו אמא,
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.
אמא, הו אמא
אילו יכולתי הייתי רוצה להודות לך עכש