דרך החיים

יש לי גוש בבטן, משהו מציק לי, ואולי הגוש הזה יושב לו קצת יותר גבוה, ממש על הלב.

ואני לא מצליחה כבר כמה ימים להתנתק מהכאב שהוא עושה לי בלב הקטן שלי, הגוש הזה עקשן ומטריד מאוד.

חשבתי שאולי זה בגלל מזג האויר, או אולי מהריקנות שאני מרגישה לאחרונה, מכל החוסר שלי, אולי מהפחד, אולי מהמצב הכלכלי, או שמא סתם אני גורמת את זה לעצמי.

אתמול כמעט ולא נחתי, ועד שכבר הצלחתי להכנס למיטה לאחר אמבטיה חמה היה לי קר נורא, אני חושבת שזה קשור לאותו גוש, הוא גם הטריד מאוד את מנוחתי, לא נתן לי לעצום עין בשלווה, ועד שכבר קצת נמנמתי, הוא הופיע לי בחלום שלי, חלום שערך לדעתי מספר שניות, אבל הוא בהחלט היה חלום בלהות, הרגשתי שאני מזיזה את הראש מצד לצד, מנסה לפקוח את עיני ולא מצליחה, כאילו משהו תופס אותי להישאר שם בחלום, כי בדרך כלל טוב יותר לחלום..

אני בעד לבכות ברגעים כמו עכשיו, להשתחרר להוציא את המועקה, אבל גם את זה אני בקושי מצליחה לעשות.

היום כשפקחתי עיניים, הסתכלתי על התיקרה, והרגשתי דמעה זולגת מעין ימין ומטפטפת לה על שפתיי, ודמעה נוספת זולגת מעין שמאל ,כאילו מחכה שהראשונה תעלם, דמעות מלוחות, טעמתי אותם עם לשוני, ועצמתי שוב את עיניי.

מהבוקר זה מלווה אותי, ואני לא מצליחה להזיז את זה הצידה.....

לא בא לי לכתוב הרבה, והאמת, בעתם לא בא לי כלום. אולי רק דבר אחד יוכל לגרום לי לחייך.

אז הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות זה להקשיב לזמרת האהובה עלי שמחברת אותי לכל מצב נתון עם שיריה, מירי מסיקה הגדולה שרה בשבילי ביום סגרירי :

שלום לאמונות

שלום לאמונות הרעות ולא להתראות
מרוב המנעולים שעל כל החלונות כבר אין כאן רוח
עליי להילחם בעצמי ברוחות
ולהשאיר חלון פתוח

אם אלף מילים לא הפיחו תקווה
תראה מה שתיקה אחת שווה
גם אם ננעל בתוך עצמנו לא נרגיש בטוח
אני יוצאת להעיר את כל העיר
ומשאירה אותך לנוח

וזה מוזר
כשמגיע סוף הקיץ זה תמיד מזכיר לי את החורף שעבר
האנשים הולכים לאט
וגם אתה נוגע בי כאילו לא נגמר

על כל מה שעבר ומה שנאמר -
על לא דבר
אני לא מאמינה באמונות שמשאירות חלקות של חסר
אני מעדיפה לקחת רק זיכרון אחד מוצק
ולוותר על כל היתר

מכל האלבומים הישנים נותר לי רק להתגעגע
ללכת לשטח המופקר
אולי הנחת איזו אבן
זה חודר לפעמים לעצמות אבל אף פעם לא לבטן.