דרך החיים

גיגי היא חברה שלי מגיל  4, היינו באותו גן ביחד, ואח"כ בביה"ס יסודי , תמיד היינו חברות טובות, הכיתה היתה מחולקת לשניים, קבוצת הבנות המכשפות, הרעות, המתעללות, והקבוצה השניה, אנחנו, הבנות העדינות, הרגישות, המקובלות בחברה גם מבלי להתאמץ...היא היתה שם בשבילי כל הזמן, ואני חושבת שגם אני בשבילה, עד כמה שיכולתי, השתדלתי...

הקשר שלנו נמשך עד היום, וגם לאחר 30 שנה של חברות, שמתוכם היו זמנים מסויימים שהקשר נחלש, ולפעמים אף חזר והתחזק יותר, אף פעם לא שכחנו אחת את השניה, בשמחה, עצב, צחוק, פחד, אבל, ומשבר..ידענו שאנחנו יכולות להתקשר ולהעזר אחת בשניה...

אנחנו זוכרות ומעבירות חוויות שלא נשכח מעולם, מבת המצווה שלה, משלי, מטיולים שנתיים..תמיד גיגי אמרה לי שאם הקשר הזה היה צריך להיות בידיים שלה, אז מזמן היינו מאבדות אחת את השניה, כי היא לא טובה בלשמור קשרים, תמיד היא הודתה לי על זה שהייתי רוב הזמן עם היד על הדופק...

מקודם דיברנו במסנגר, זה התחיל משיחה קלילה, ומכיוון שאני בשלב מאוד רגיש כרגע בחיי, הייתי כנראה צריכה להוציא את זה, והיא היתה שם בשבילי....

אני: "למה אני כל כך פוחדת מהעבודה החדשה מחר?

      "את יכולה להסביר לי,

      "כואבת לי הבטן, כאילו ולא החלפתי מקומות עבודה בחיי"...

גיגי: "את פשוט מרגישה שמשהו גדול וטוב עומד לקרות

       "וקשה לך לקבל את הטוב

       "אז את בפחד

       "מגיע לך שיהיה לך טוב ..ויהיה לך!"

אני: "וואי את לא מבינה, עוד לא הספקתי לקרוא הכל,

       וכבר אני בוכה, כמו ילדה קטנה, תמיד הצלחת להוציא ממני,

       ולנגוע בי עם המשפטים שלך"

גיגי: "אחותי, תבכי, תשתחררי, תצרחי, מחר יהיה טוב יותר..את תיראי"

זה חלק קטן מהשיחה, אבל כל כך אמיתי, ובעל מסר ענקי...

גיגי שלי, רציתי להודות לך שאת קיימת בחיים שלי, אני לא מצטערת לדקה שהקפדתי תמיד לשמור על קשר, גם אם זה עלה לי בבריאות לחפש אותך בעיר שלמה כשעברת דירה מבלי להודיע, חברות של כל כך הרבה שנים לא קיימת בכל מקום, אם אני צריכה להודות לאלוהים כל יום, לאחר הודיה על בריאות, פרנסה, וילד מדהים, אין ספק שאני צריכה להוסיף ולהודות לו שהתברכתי בחברה כמוך.....ועוד כמה חברות וחברים לתפארת, כנראה שמגיע לי להנות מחצי הכוס המלאה, גם אם החיים שלי זה סרט טורקי, ואני השחקנית הראשית..

אני אוהבת אותך, עד עימקי ליבי ונשמתי.