אני לא כותבת הרבה לאחרונה, לא כי אני לא רוצה, אלא בגלל שאני לא מוצאת משהו חשוב לספר..
ואם כן אז אני עושה שיקולים גדולים אם לפרסם את זה, זו בעיה כשלאט לאט אנו הופכים להיות פחות אנוניימים
ויותר משתפים את מה שעובר עלינו פה בישרא.
אבל למרות זאת אני כאן, ולא מתכוונת להתחבא, או להחליף לבלוג אחר, בכמה "פיסות" מסך לבן עוברים מולי רוב חיי...
כמה דפים חלקים, וכמה רועשים בגוונים של כאב, בפוסט הזה שאלתי "איפה האישה ההיא"?,
אז אני רוצה להקדיש לה (לי) שיר שאומנם מופנה לחברה טובה, אך במחשבה שניה, הוא בעצם מופנה אליה ...לאישה ההיא...שהייתי...אני מקדישה לי אותו..אני הייתי החברה הכי טובה של עצמי.
תארי לך עולם מאבד עדינות.
תארי לך עולם נעשה קר ופשוט,
אנשים בו נעשים אילמים וחרשים
רק לצל של אנשים
ואת ואני שהבטחנו כל כך
הוותרי רק היי לי לנשימה
את רואה הממתקים, הקרוסלות שנגענו,
נמסים והופכים לכיכר ריקה, לחלודה.
תארי לך חלומות הם כבר לא מציאות
ועלים ירוקים שהיו אז חומות... הם יבשו
ואת ואני שהבטחנו כל כך
את יושבת מולי ובוכה
אני לך הקרוסלות, החגים, הממתקים
הוותרי רק היי לנשימה
את רואה אישה קטנה
גם החגים הפכו תלבושת אחידה
היא אטומה, לא דומה
גם הרוחות קרות יותר,
וכשכואב... גם לשיר כבר לא עוזר
ואת ואני...
וראי, את יושבת מולי ובוכה.
(ביצוע:ריטה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
