דרך החיים

אני לא בטוחה שזה הפוסט שרציתי לכתוב עליו, אבל כנראה שלזה התחברתי באותו רגע שהחלטתי לשבת ולעדכן...השני יצטרך לחכות לפורקן כתיבה נוסף...(הממממ, המילה פורקן מעלה בי זכרונות מלפני כמה שעות....)

אני בטוחה שרובכם זוכרים את המוסיקה שהתנגנה רוב הזמן בבית אימכם בילדותכם, המוסיקה שגדלתם איתה..

אני. זוכרת אותה כאילו ולא עברו 20 שנה..הכל נראה רחוק כל כך. ומנגד כל כך קרוב.

זה "הלך" ככה...ימי שישי יקיצה בשעות מוקדמות לנערה מתבגרת כשברקע מתנגנת לה מוסיקה מזרחית מבית אמא של אמא,  קולם של אמא וסבתא מצטרף לפזמוני השיר, אני נכנסת למטבח כשאחת מקלפת את התפוחי אדמה, והשניה מסננת את הסולת...ואני מושיטה יד לעזרה....עם השנים המוסיקה הזאת חדרה לעורקיי, לא. שלא תבינו לא נכון..אני ממש לא  מקשיבה לה היום,ולא שהייתי כזאת "חסידה" שלה, זו בטח לא המוסיקה האהובה עלי... אבל היום בבוקר בעודי מדיחה את הכלים שלאחר ארוחת הבוקר, זמר מן העבר ששמו נחרט במוחי כאחד האהובים אז על סבתי ז"ל, פצח בשירה מאותם אחד השירים שגדלתי איתם, בדיוק באותו רגע, נשמטה הכוס מהיד שלי ונשברה,לא נפצעתי.תודה. אבל גופי התמלא בצמרמורת, ועיני דמעו, כמו תמיד החיים הם דרמה אחת שלמה, אבל זה רק נותן לי להבין שוב ושוב, איך אנו קולטים דברים בתור ילדים....גודלים איתם..מגיבים למקומות ואנשים שליוו אותנו...