דרך החיים

כתבתי עליה כאן, דיברנו היום, היא כל כל עצובה, מבולבלת, חסרת אונים, אין לה מושג איך החיים שלה התגלגלו ככה,

נישואים, גירושים, אם חד הורית, אהבות נכזבות, ושבירת לבבות...כל כך הרבה טמון בה, בחורה לתפארת, ישרה, כנה,

יש לה המון מה לתת, מעבר למה שכל גבר מחפש, רק אם באמת יביט עליה ולא יעוור את עיניו...היא כותבת נפלא..

כותבת לעצמה..שולחת לו כדי שיקרא, שידע את רגשותיה, תוהה איך מתמודדים עם אהבה נכזבת נוספת...עם החיים..

היא שיתפה אותי בקטע שכתבה בשבילו, שהקריאה לו, ושאולי הוא זה שהרחיק אותו ממנה...

אני כל כך רוצה לעזור לה, לקחת את הכאב ממנה, להיות שם בשבילה....המעט שכרגע אני יכולה לעשות, זה לשלוח לעולם

את הפוסט הזה בשבילה, בהסכמתה....

"הם שכבו במיטה, בשקט. הם סיימו, הם גמרו ועכשיו השקט שאחרי. הוא רוצה להירדם, היא ערנית, חושבת, מהרהרת, מבינה. הרגליים שלהם  משורגות, שלובות כמו צמח מטפס על סורג. ראשיהם צמודים על הכר. הוא עם עיניים עצומות, לא נרדם עדיין, אבל בהחלט בדרך. היא עיניה פקוחות לרווחה, נועצת מבט פעור בתקרה. "אתה יודע?" לחשה, כמו גילתה עכשיו תגלית מדהימה וזה בדיוק הזמן לחלוק אותה. לאחר סקס פראי. ככה היא. "מה" מלמל, מייחל שזה יהיה קצר. "אנחנו בעצם נשמות תאומות" שחררה את הגילוי המדהים. פנתה אליו והסתכלה על פניו הרדומים. עיניו היפות עצומות והוא נושם לאט. תוהה לגבי ההמשך. היא הרימה את ידה לאט, ליטפה באצבעה הארוכה את פניו מסרטטת את קו הגבות, יורדת לאפו הישר, מרפרפת על שפתיו ואז לסנטר, החלש. "אנחנו נשמות תאומות" המשיכה "זה לא נראה ככה, אני יודעת" מבהירה נוכח מערכת היחסים הכל כך לא שגרתית שלהם. "אבל, אנחנו פשוט נמצאים באותו שלב כרגע בחיים. שנינו אוספים את השברים ומנסים לשרוד בעולם הזה. כואבים. לא סגורים על עצמנו. אוהבים אותם דברים, שונאים אותם דברים, מנסים ליהנות מהחיים אבל נוטים יותר להתחבא ולהסתגר ולהיות לבד. עם עצמנו. רוצים לאהוב, אבל לא מסוגלים. בקושי אוהבים את עצמנו..." המחשבות רצו לה בראש והתסריט פשוט המשיך לקלוח. היא לא ידעה אם הוא מקשיב וסביר יותר שלא, אבל זה לא שינה את רצף התובנות המדהימות והמאירות כל כך שפרצו באחת אל התודעה שלה. ימים שלמים העבירה בניסיון לפענח את הקשר הזה. הכל כך לא מובן, כל כך לא אופייני.

הייתה חייבת לפענח, להבין. לא יכולה להשאיר דברים לא פתורים, ללא סיבה. "לכן, אני אוהבת אותך..." "פשוט אוהבת, ללא תנאים, ללא ציפיות.  יודעת שאתה לא מתאים להגדרות שלי, לא מה שביקשתי. גבר ילד, חסר רגש, רדוד, מסתגר, לא מפוענח, לא מוסבר בעליל, לא אוהב את מה שאני אוהבת ולא אוהב אותי כמו שרציתי,שחיפשתי ובכל זאת אוהבת אותך, כמו שאתה.." קולה הפך ללחישה דקה. כמעט בלתי נשמעת. בשלב הזה היא כבר דיברה לעצמה לגמרי, בליל המחשבות מתרוצץ במוחה הערני ואסימון אחר אסימון יורדים ומצלצלים. דמעות החלו מאיימות, אבל היא התעלמה מהן "ואני בכלל לא אוהבת, אני לא יודעת לאהוב ולכן זה כל כך מוזר להרגיש ככה דווקא בסיטואציה כזו, הזויה, כלפי מישהו כל כך ... לא מתאים...." כנראה שזה כל מה שזה, אהבה טהורה, שלא תלויה בדבר, זה מה שהייתה צריכה ללמוד, להבין. מרגישה פתאום כל כך מבינה. פוחדת שההרגשה תעבור, תחלוף ושהתובנה תעלם, כי היא כל כך ממשית כל כך ברורה עכשיו ואח"כ כשילך יצופו ויעלו הרגשות הרגילים הארציים תוצאה של ציפיות, של לימוד ארוך וממושך של מה שאנחנו רוצים או חושבים שרוצים ו"שצריך" ו"שמותר" ותוצאה

של סטנדרטים מובנים, שהאחר צריך ומצופה לפעול לפיהם ולהתאים לתבניות שלהם. אבל פה ועכשיו לאחר מעשה האהבה, הכול כך טכני שלהם, שבו הוא במטרה להשליך את יהבו והיא מטרתה אחרת לגמרי, לזכות בקצת מגע מנחם, להרגיש ולו לרגע, רצויה, נחוצה, אהובה... וכך לאחר האקט היא פתאום, אולי בהשפעת ההורמונים המשתוללים, מבינה בצורה החדה ביותר למה הוא נשלח לתוך חייה. למה היא ביקשה שלמות וקיבלה משהו כל כך לקוי, לא שלם, חסר, ריק, כואב, זה כל כך מובן כל כך ברור. אבל מה היא אמורה לעשות עם זה?