דרך החיים

אני עייפה, מותשת נפשית, כל הגוף כואב לי, הסיוט הזה של העבודה הסתיים לו, מבחינתי ה 15 לחודש מאחורי,

חשבתי שאסיים היום הרבה יותר מאוחר, אבל מילאתי את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר,ואף השתדלתי לעזור לאחרים..

הגעתי רק עכשיו, אני מפורקת טוטאלית, נפשית, פיזית, רוחנית, תשמעו...לא קל לעבוד במשך 10 ימים כמעט בין 11-12 שעות עבודה, פעם הייתי מתקתקת את זה כמו כלום, מסתבר שהיום אני כבר לא כזאת "בולדוזר" עבודה, החיים משפיעים עלינו ללא ספק,

המחשבות גונבות אותנו, הקופים קופצים לנו, יוצאים מהריכוז ושוב נכנסים אליו..אם הייתי רוצה לשנות משהו אצלי, אז הייתי משנה את הלב הקטן שלי, הפגיע, הפצוע, המאשים, הדואג, הוא משתלט עלי ללא רחמים..לא אתפלא אם אקבל איזה התקף קטן בגיל צעיר...

קבר של זהב לא יעשו לי זה בטוח, אבל ישנם מחוויבויות בחיים שאין לאן לברוח מהם...

אז כל הדרך הביתה, רק חשבתי וחשבתי, חשבתי על כולם.. על כל העולם, ובכיתי...בכיתי ובכיתי...וקיללתי את החיים...והעולם המוזר הזה והקשה (רגע חסר אופטימיות), וקראתי בקול רם את שמם של אלו שהייתי צריכה אותם לידי עכשיו, אלו שבאמת איכפת להם ממני...ממה שאני מרגישה וחווה..העיניים התנפחו לי מבכי, והפרצוף האדים, רגע של פורקן, של שבירת כללים כי אני בת אדם..וקשה לי...ומעצבן...וכואב...וחרא לי עכשיו..למרות שאני משתדלת מאוד לעשות מה שצריך.."אובר" רגישה כבר אמר מישהו וצדק..

וכשעליתי הביתה, ניגבתי את הדמעות שהילד לא יראה, והוא קפץ עלי וחיבק אותי חזק, ישבנו וניהלנו שיחה קצרה..

הילד: "אמא, איפה את עד עכשיו? את כל הזמן באה מאוחר"

אני: "אני יודעת חיים שלי, אין מה לעשות, אתה צריך להבין"

הילד: "מה להבין אמא?"

אני: "שאמא לפעמים חוזרת מאוחר, כי היא צריכה לעבוד, בשביל שיהיה לנו הרבה כסף"

הילד: "אבל יש לי כסף, אני אתן לך, אל תחזרי מאוחר"

(פה כבר התחלתי לבכות שוב)

אני: "לא חיים של אמא, הכסף שלך זה שלך, ואמא ואבא עובדים כדי שיהיה לנו הכל בבית, ובמקרר, ושנוכל לקנות לך משחקים שאתה אוהב"

הילד: "אבל את קונה לי אמא"

אני: "אני יודעת אבא'לה, עכשיו אתה מבין?"

הילד: "אמא, אני אוהב אותך הרבה, עד השמים ובחזרה, (מחבק אותי ואני לא יכולה לעצור את זרם הדמעות)

אני: "גם אני אוהבת אותך חיים שלי, (מסתכלת לשמים ומודה לאלוהים על המתנה הזו.."תודה אלוהים תודה")

הילד: "כמה את אוהבת אותי"?

אני:"אני חושבת ש...ש..מלאן תאלפים ועד הכוכבים והירח והשמש ואפילו יותר"

(הוא משחרר את החיבוק ומביט עלי, עושה את עצמו לא שם לב לדמעות שעל פני, ואני מחליטה להסביר)

אני: "חיים של אמא, אל תדאג אמא בסדר, היא קצת בוכה כי היא מתרגשת שאתה מחבק אותה ואומר לה שאתה אוהב אותה"

הילד: "את בטוחה אמא"? (כמה שילד בן 4 יכול להרגיש אותך)

אני: "כן מאמי, אמא חזקה אל תדאג והיא פה לידך היא לא עוזבת אותך"

אילו רק היה יודע למה באמת אמא בוכה... מה כואב לה... מה מציק... מה חסר לה... מה מפריע? אבל איך ידע, אם אמא בעצמה לא יודעת..יודעת רק שכואב, וזה הכל..

אני ממשיכה לבכות עד עכשיו, עוד שאני כותבת את זה, ככה זה כשחיים חיים לא שלווים, עם המון עליות וירידות, מצבי לחץ, אכזבות, קושי, ועוד המון פרידות..מזמן הפסקתי לבכות בפנים, היום אני יודעת להוציא החוצה..זה משחרר, מקל עלי...

מקווה שמחר אקום ליום חדש, רגוע, ושהכאב ילקח ממני...

תודה גיא על השיר החדש והנפלא שהכנסת לבלוג, זה אכן לא מובן מאליו...אני באמת כמו הרוח..

תודה רון על הטלפונים, הדאגה והאיכפתיות שלא אקח ללב את תגובות ה"ללא שם"..למרות שכבר לקחתי..

תודה המרקיז על העזרה והעידוד בהחזרת תגובות למגיב האנונימי..

תודה לנץ עוד אחד מחברי האמיתיים שפה שמכוון אותי איך להתמודד בעולם כמו זה..

תודה לכולם..ולכולן...לאוהבים, השונאים, הממורמרים, המותשים, השמחים, העצובים, המחייכים, והמטיפים מוסר..

תודה לעצמי...

(שמתי לב שרק לאחד קראתי בשמו האמיתי)..תודה מיוחדת לך.

להתראות