דרך החיים

נגמרת בתוך קופסת השימורים שבראשי. כל כך הרבה מילים שלא נאמרו והיו צריכות להאמר. השקט עוטף גם אותי.

 אני לא יודעת לשתוק. אבל שתקתי הלילה. רק הסיגריות והרעד באצבעותיי דיברו. מילים שלא נאמרו בקול. אתה לא שמעת ולא ראית.

אתה לעולם לא תבין מה זה עבורי להיות במקום כזה. לעולם לא. אפילו שאתה יושב ו"צופה" מהצד. שותק את השתיקות שכל כך מוכרות לך. "תוקע" אותי עם המון סימני שאלה. אני לא יודעת אם אקבל עליהם תשובות יום אחד. או בכלל. לפעמים האי-וודאות עושה לי לא טוב. אני לא חייבת להוכיח כלום לאף אחד.אפילו לא לעצמי.

 אני יכולה להכשל ואיש לא יידע שקבלתי מכה. כואב לי בכתף. או בבוהן. או בלב. בעיקר אני מראה לעולם את זה שבלב הפכתי למומחית לכאב. בעיקר לזה שלי. קל לאמר שזה מצב פאתטי. אני כבר רואה את עצמי טובעת בתוך מערבולת. מאד קל לטבוע כשאין מי שיושיט לך יד ויציל.

לעיתים אני מעדיפה לטבוע כי נמאס כבר לצוף. החיוך הזה. השבור. שמלווה אותי ביום-יום מתחיל להעיק.

 רק לא להראות עצובה או לא מאושרת. התדמית שחייבים לשמור עליה.

אני רוצה לקחת את עצמי. ללכת עד שלא יהיה לי כוח. עד שייגמרו לי המים עד לצמאוני. מנת הכאב שלי.

אני רוצה להתעורר במקום אחר. לראות בינינים יפים. אנשים פשוטים.אמיתיים. יושבים בכיכרות מדהימים. להאכיל איתם ציפורים. עם שאריות של חלה של שבת. רגע לפני שהיא נזרקת לפח הקרוב של שאריות היום.

 ובעין עצלה לעקוב אחר מעופן אל הלא-נודע. עוד ארץ חמה. ואחר כך לשוטט ביופי השמיימי הזה. עד שנמאס. או מחשיך. או נגמר. 

אין לי שעון על היד. אני לא אוהבת שהוא מאיץ בי. מלחיץ אותי. כשאחותי הלכה. נעלמו איתה גם סדרי העולם. גם לזמן לא היה משמעות עוד. עכשיו הזמן מנצח אותי. אני מרגישה את עצמי נוזלת לרגליו. הופכת לכיעור ונכנעת. יש חדר. יש אותך. יש חיים שלמים שבנויים על הזמן הזה. והבהלה שאוחזת כשאני מפספסת. או לא. ופעימות הלב המואצות מתחילות לנקר בי. להרוס את החומות שבניתי לתפארת מדינתי הפרטית.

ושוב שתיקה.

כבר מאוחר. הקפה מתקרר.  בין רחוב אחד לשני. משאירה חותם של הייתי. אני לא יודעת מה קורה אצלך בפנים.

 אתה לא משתף. עצוב לי בשבילך. שאין לך את היכולת לשתף. הרצון. אתה שומר הכל לעצמך. הרוק נעצר לי באמצע הושת. מסרב להיבלע. הדמעות בקצות העיניים ממאנות להעצר בבלוטות הדמע ומתפרצות החוצה עד שהן נגמרות מעצמן. מותירות שביל מליחות בקוים שקופים לאורך הלחיים.

אני לא יפה כשאני בוכה. אני לא יפה גם כשאני צוחקת. אתה בשתיקה שלך. אני כאן נעלמת.