עומדת על הצוק. מביטה על הים. רעש הגלים המכים בסלע מפרים את שלוותי. עוצמת עיניים.חולמת. נותנת לרוח
הקרירה לשאת אותי גבוה אט אט. מרחפת עם עצמי. שמלתי הלבנה מתנופפת ברוח. שערי האדמוני גולש על כתפיי.
פיסות העור הקטנות שנשארו לא תלושות נדבקות אחת לשניה. ממלמלת מילים לא סדורות. מנסה להבין....
רעד עצמותיי גורם לגופי לסמור. יופיו של התכלת מקיף אותי במערבולת הבולעת את כולי. רעש לא מוכר מגיע מכל עבר.
מהדהד באוזניי.מנסה להקשיב.אך לשווא. קול אחד מתגבר על השאון. ומחלחל לתוך ראשי. לוחש כמנסה למשוך אותי.
להפנות את תשומת ליבי. לגרום לי להבין. מה שבעצם אף פעם לא הבנתי. "תסתכלי לשם" הקול לוחש.."לאן"? אני שואלת...
אך הוא בשלו. מסרב לפרש. להסביר. רק נותן לי כיוון. רמז דק. הפתרונות בידי. "אל האופק..לפני שתהיה אבודה"..ונעלם לאיטו.
ידים מושטות מכל עבר.נוגעות. מרפרפות. משאירות צלקות. סימן של כאב. חור בלב. ושוב נוגעות. צוחקות. קר לי כל כך.
אך רוצה לפשוט את עורי. להתמוסס בכאבי.לצרוח. להביט גבוה לשמים. לבדוק עם החמה במקומה. או שאני חולמת אהבה.
אבל כמו תמיד. עומדת בודדה. גופי הופך לקרח. עיניים עצומות. רוצות להיפתח. אולי זו התקווה? אולי החומות שמקיפות אותי?ששומרות עלי? מחזקות אותי. באות לרמוז לי את הנסתר ממני...את שלא ידעתי עד כה.
מזמזמת את שירי. את שירו. את שירם של כולם. כמו לקול מקצב צלילים.אגני מתחיל נוע. ידיים מושטות אל על.
מחשיך.
חום גופי עולה לאיטו.כבר לא כל כל קר.מתחילה להפשיר.שברון הופך לתקווה. חולשה לחוזק. שנאה לאהבה. בכי לשמחה. עצבות לאושר. תמונה לא ברורה..שעד כה לא הייתה קיימת בעולמי.
שוב ידיים נשלחות. כאילו רוצות לגעת שוב. ושוב. להשאיר עוד צלקות בכל פיסות העור שחשופות עדיין. אני מתרחקת. מקיפה את עצמי. בונה חומות. לא נותנת לשום אצבע לנגוע בי. "התקרבי" הקולות שוב לוחשים.."בואי, היצמדי, הביטי, ראי"..
הרגשה משתפרת לרגע. ושוב מתפוגגת. נעלמת כלא היתה. עולם חסר תקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
