דרך החיים

אז הבטתי על כל אחד בשולחן, ועברה במוחי המחשבה כמה כל אחד/אחת מהם יפה נפש..מה יש לו/לה שאין לי..כמה טוב לבת דודתי המדהימה עם הבטן ההריונית והבעל הרגוע....והבטתי על אחותי הנאווה....שגדולה ממני בשש שנים..יש לה יופי מוסתר ושעדיף ככה... לא כמו שלי "מתפרץ..הורס"...היא כל כך שונה ממני..חזה יחסית קטנטן..מבנה גוף בינוני אחרי דיאטה חריפה...עיניים רגישות ועדינות...כל כך רגועה...אישה נאמנה ושלווה לבעל שלא מחסיר ממנה דבר, גם אם אני יודעת דברים אחרים עליו..אבל זוהי לא הבעיה שלי..לא מתעסקת...והבטתי על אחי החייכן שמתחתן אוטוטו..עוד פחות מחודשיים, סוף מאי...וכמה שהוא לא דומה לי באישיותו..הוא עקשן..חריף...שחום עור...גבוה...התעסק בספורט כל חייו...ואז נזכרתי שהבטחתי לעצמי לפני חצי שנה שארזה 20 קילו עד לחתונה..ולבינתיים אני תקועה ב 4 קילו מטומטמים שהשלתי מעצמי בחודש האחרון שעשו לי טובה...ואני עשיתי להם...וחשבתי לעצמי שכבר לא אהיה הכי יפה בחתונה כמו שרציתי..

והבטתי על הדודה הכי גיזעית (אחותו של אבי) שתמיד מזכירה לי כמה אני דומה לסבתא ז"ל ב"יופי שלי"...בטוב הלב..., והבטתי על בעלה שהוא אח של אמא שלי (משפחה שכזאת) שיצא לפנסיה מוקדמת, ורק עכשיו התחיל לחיות...ועל האחיינים שלי..המדהימים האלה, שניקיתי להם את ה"קקי" שנולדו..דודה למופת.., ואז על ההורים שלי שלא חזרו לעצמם כבר 6 שנים כמעט...וכנראה שלא יחזרו...וחשבתי על זה שמגיע להם צל"ש שהם סובלים אחד את השניה קרוב ל 43 שנה...הבטתי על כולם ..ושוב..ושוב...פתאום גיליתי שרק על עצמי לא הבטתי...אז עשיתי את צעדי לכיוון המראה בזמן שהם הגיעו

ל "שלושה מי יודע"..ומשם אני לא זוכרת...כי בפעם הבאה שהתעוררתי מצאתי את עצמי בחדר מיון בבית חולים...כשאינפוזיה מחוברת לידי...ושכולם מסביבי מסבירים לי שהתעלפתי..ושכנראה שזה ממאמץ יתר...ומחוסר שינה..ולחץ דם נמוך...ואחרי שעברתי שם חצי לילה...חזרתי הביתה מותשת יותר.