דרך החיים

כפגשתי אותו בפעם הראשונה, זה היה נראה כאילו נפגשנו כבר בעבר, צללתי לתוך עינייו החומות, הייתי מוקסמת מהאקזוטיות שבסיפור חייו..

עד היום אינני יודעת עם איבדתי אותו כ"שהתפרצתי" יום אחד, לאחר שהודיע לי את שהודיע, או שבעצם...איבדתי אותו עוד קודם, או שמעולם לא "החזקתי בו" אלא רק הייתי מוקסמת..

אינני שופטת את עצמי, וגם אינני מצטערת שנפלתי לתהום שבעינייו, אם להצטער על משהו אני חושבת שהוא זה, שעשיתי זאת מבלי לשים לב לסיכון - לסיכון שבכך אני כבר מאבדת אותו, שאני נכנסת לעולם של פנטזיה שבו מגע המציאות אובד....

אילו ידעתי זאת, אולי הייתי מניחה לעצמי ל"יפול" גם אז, אבל מדי פעם הייתי חוזרת, ושואלת אותו מה שלומו, ושואלת שאלות אחרות, ומפגינה נדיבות, ומגלה עניין ועוד כאלה... היום אני סבורה שבגילוי עניין ונדיבות יש פי מיליון יותר פוטנציאל לאינטימיות מבכל דבר אחר...אבל אני מיהרתי מדי, ואז איבדתי אותו, וכשהדבר נודע לי, כעסתי....

אני שוב יודעת מאיפה זה בא, רק שטעיתי בכתובת - את כעסיי היה עלי להפנות לא אליו, אלא על עצמי, ואולי אל מחנכיי...ואולי אינני יודעת אל מי..

אמרו לי שהכעס הוא ביטוי לסירוב ללמוד, כלומר הסירוב לקבל מן המציאות המכה..אינני יודעת, אומרים שההבדל בין הטיפש למשוגע הוא זה שהטיפש חושב ששתיים ועוד שתיים הם חמש, בעוד שהמשוגע יודע שהם ארבע וזה משגע אותו..זאת אומרת,  שהוא מסרב ללמוד, אבל הוא כבר למד, זה אומר שהוא מסרב להשלים...

אני סירבתי להשלים, אך לא יכולתי להסתכל שוב בעיניו החומות כדי לראות, ששוב לא היה שם מקום בשבילי.