דרך החיים

בימים האחרונים, כתבתי המון פוסטים ומחקתי את רובם, יש בי מין מטען כבד של כתיבה, המון דברים שרצים לי בראש שאני רוצה לכתוב עליהם, אני מנסה להתאים את עצמי כאן, למצב רוחי הנוכחי במציאות שלי.

כתבתי שאני פותחת בלוג נוסף, ואכן פתחתי, אבל קשה לי להתחבר אליו, בכל זאת...לא פעם הבנתי שאני כאן כמעט שנתיים, "מקיאה" את נשמתי על הדף, משתדלת להיות הכי מציאותית..אולי עשיתי רושם מוטעה, חלקכם מכירים את הצד השרמנטי..הסקסי..המתגרה, וחלקכם מכירים את הקושי שאליו אני הכי מתחברת פה בכתיבה שלי...הקושי שלי להתחיל לשים מסכות מחדש..

אז כמו כל דבר שמתחיל מכוער, הוא גם נגמר מכוער,  וזו לא היתה הכוונה... אבל ומכוון שאנונימיות היא הבסיס הרוחני לכל מטרותיי..והעקרונות קודמים לאישיות, אני איבדתי שליטה מוחלטת ביממה האחרונה, קיללתי את עצמי, השפלתי, גרמתי לעצמי עוול..תבינו, אנונימיות בכל מקום היא שביל שמוביל למקומות שונים..שנפגשים.אלא עם פורצים אותה..

אז פנו אלי..מבלי להכיר אותי בכלל..והזהירו אותי מפני זה וזאת, שאמרו עלי "ככה וככה"..והפיצו שמועות, שאני "נטחנת" מבלי שזה נכון בכלל, ומאכילים אותי "לוקשים"...ואני ברוח סערת ההוריקן,ומבלי לחשוב פעמיים, פניתי לאותם גורמים..ההסבר לא שיכנע אותי..מתוך 100,000בלוגים שיש בישרא (אין לי מושג כמה, סתם נקבתי מספר), דווקא הגיעו לפרח החיים? דבר לא שיכנע אותי, יש דרכים נכונות לעשות STOP, ואף אחד לא בחר לעשותם...אלא לברוח..

ברגע שזה מגיע לאנונימיות שלי, אני מאבדת שליטה...כמו חיה פצועה מדממת, שמסוגלת לטרוף את כל אלו שירו בה, אבל לפתע הבטתי...והבנתי...שאני כבר לא חיה, ולא פצועה, ולא מדממת...ואני מרגישה שיחרור מוחלט של הגוף והנשמה..וטוב שהשתחררתי...והקאתי..וכתבתי...וסיננתי..ובכיתי...וקיללתי...וצרחתי...ושברתי..כי אם לא הייתי עושה את זה, הייתי נשארת כלואה לעולם, הייתי עושה לעצמי מעשה נפשע, מבלי לחשוב פעמיים, מנסה להגן על דמותי, אני יצור כל כך "שביר" עד שזה גובל בגועל לפעמים..וכשזה מדובר על להפסיד חיים,בית, (כן..כנראה שצדקת, יש לי עדיין מה להפסיד)  לא מעוניינת להתחיל להריח את החרא (סליחה על הביטוי). אני מספיק "אוכלת" אותו תמיד.. תראו...נכון שכתבתי על הבגידות שלי לא פעם אחת, ובטוח שעוד אכתוב, נכון שאני לא טלית שכולה תכלת, אבל בשנה האחרונה וחצי "התחלתי לחיות", לראות את הרע במיעוטו..

בפעם הראשונה הכרתי מישהו..וזה קרה..תמיד ליוותה אותי ההרגשה שהוא שונה מכולם, כי הוא שונה! המקום שלו תמיד ישאר אצלי בלב, הוא ידע לתמוך בי ברגעים הכי קשים בחיי בתקופת הקשר שלנו, הוא זה שגרם לי להרגיש הכי יפה, סקסית, נשית, מושכת, אישה...ואולי זו היתה טעות, אבל לא מבחינתי..אני צריכה להודות לו שהכרתי אותו..הוא לימד אותי כל כך הרבה, לעמוד על שלי, לקבל את הרע, להתמודד עם מצבי לחץ, אלימות..בימים טרופים שאולי אף אחד מכם לא יודע, שקיבלתי סטירה (וזה בכוונה לא במרחאות)..הוא היה שם בשבילי..נשאר בעבודה, מעודד, תומך, מכוון..תמיד ידעתי שהוא שונה מכולם, לאן שלא אלך ואפנה בחיים שלי, ועם מי שלא אהיה לא אמצא אדם כמוהו..הקשר שלנו נותק..אבל הוא מלווה אותי, תמיד אני נזכרת בו בימים שכאלה, בחיבוק שלו, בזה שהייתי מניחה את הראש על חיקו, והוא היה מלטף את שיער ראשי..ומנגב לי דמעות.. נותן לי להוציא את הרעלים..באותו הרגע,לא עניין אותו רק לגעת בי,בגופי, לקבל סקס מטורף, עיינינה אותו  ברגעים ההם, הנשמה שלי, הקושי שלי, ההתחזקות שלי..

פעם הוא כתב לי, שמרתי את זה  עד היום אצלי (הוא בטח יודע), זה היה בהתחלה, בפעם הראשונה שהיו בינינו חילוקי דעות על דבר מה, אני רוצה לכתוב את זה, למרות שזה שלו.. אני מאמינה שהוא יקבל את זה בהבנה, כי אני יודעת שהוא קורא פה, אולי לא בתדירות, אבל הוא נמצא...

"אני חייב לך תודה

שהעמדת אותי מול עצמי

שהראית לי את עצמי

בלי ליפות

בלי לשקר

אני חייב לך תודה

שהיית חברה

אני חייב לך תודה

שהיית נפלאה.

לא מצטער על דבר ממה שהיה

מלבד אותם המילים שנכתבו

בלי מחשבה

הרגשתי חופשי

הרגשתי לרגע על גג העולם

את אותה ההרגשה לא שאכח לעולם

את אותן העיניים שהביטו בי מקרוב

את אותן השפתיים שנישקו אותי בלהט

את אותן הידיים שאחזו בי בחום.

רק רוצה שתדעי

שגם אם נדמה לך שרק בגופך חשקתי

דעי לך כי אין זה כך

חייב לך תודה

שהיית בנאדם

שהיית חברה".

(הזכויות והאנונימיות שלו שמורות בליבי לעד)

אז למה בעצם יש טעם לחפש בעולם דברים ללא משמעות, לי יש הרבה מעבר, הנשמה שלי, הרגישות שלי, האמת שלי...

אני קוראת פה בישרא מעט מאוד בלוגים קבועים, מדי פעם גולשת לכאלה אחרים, אם אני לא מוצאת "חיבור" והתאמה, אני לא מגיבה, אין לי טעם לכתוב שאני נימפומנית חסרת מעצורים..כדי להשיג "זיון" כי אני לא. אין לי טעם "ללקק את התחת לאחרים" כי אני  לא. אין לי טעם לעשות רושם מוטעה של פייה טובה..כי אני לא. אין לי טעם להחביא את רגשותי. להדחיק אותם.להפנים. כי בסוף אגיע למה שהייתי לפני מספר שנים..

אז אני ממשיכה לכתוב כרגע. גם פה וגם שם.

הבטחתי לעצמי לא פעם לא להתייאש.

אני אכתוב הכל, כל מה שבא לי.

על מי שבא לי (מבלי לשבור אנונימיות)למרות שאני היום יודעת הרבה.

אני כותבת בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר.

וואי, אני רוצה לכתוב שעות, יש לי המון מה להוציא..