דרך החיים

17:00 אחה"צ יום ראשון

"תשכבי על המיטה...אני צריך לבדוק אותך..את מצב מי השפיר..את תנוחת התינוק..

אופס..את שבוע 42..בסופו...אני חושב שהיתה לך מעט ירידת מים בזמן השתן...ולא ידעת..כנראה חשבת שאת עושה יותר מדי פיפי...מצטער..אני מפנה אותך לזירוז..אין טעם לסכן את התינוק..את בשיא הסוף.."

"אבל רגע דוקטור..."

"שום רגע יקירתי...את מקבלת הפניה לזירוז..כל פעם שהגעת ביקשת שאפנה אותך..מה קרה? קיבלת רגליים קרות?"

"זה טבעי לא?...בכל זאת לידה ראשונה"..

21:00 בערב יום ראשון

"קחי לך מתוקה את הבקבוקון הזה..תילבשי את החלוק...ותיכנסי לעשות לעצמך חוקן..לפני שאנו מחברים אותם לעירוי הזירוז.."

"מה? זירוז עושים דרך הוריד?"

"לא רק...אנחנו גם "נדחוף" לך בלון ברחם..כדי שתתרחבי..את צרה מאוד..אין פתיחה"...

"אמאאאאאאאאאאאא"

"לא נורא...זה לא כזה נורא..אמא בחוץ בכל אופן"..

4:00 לפנות בוקר יום שני

"אויי...כואב לי...כואב..אמא...אמא !!!."

"תנשמי מאמי...תנשמי...את חזקה...הצירים חזקים אבל אין לך מספיק פתיחה...תנשמי"

11:00 לפנות הצהרים יום שני

"תקרא לאחות...בבקשה...אני רוצה אפידורל...אני רוצה...לא יכולה יותר...איזה כאבים...בבקשה"

"כן מתוקה? חכי אני מתייעצת עם הרופא"

"בואי הנה.....שום מתייעצת...מתייעצת בתחת שלי...אני לא יכולה..תני לי אפידורל או שאני מתה?אני לא יכולה לקחת את הכאב הזה...לא יכולה!"

14:00 בצהריים עדיין יום שני

"עוד אפידורל...בבקשה...ההשפעה עברה..בבקשה"

"תחכי...התינוק קצת במצוקה ולך אין כבר כוח...כנראה ינתחו אותך"

"תנתחו...תפתחו...רק תנו לי להיות כבר אחרי"

19:00 בערב יום שני

"את בחדר ניתוח, הכל בסדר..תישארי רגועה"

"מה זה הדקירות האלה?..אני מרגישה משהו בבטן"

"זה כלום, עושים לך אולטרסאונד אחרון" (שקרנים חתכו אותי)

"את שומעת?..זה התינוק שלך, אל תבכי..תרגעי"

"היא עייפה, מותשת..תראו אותו לאבא"

21:00 לילה יום שני

"איפה הילד?"

"הנה מאמי, תראי כמה הוא חמוד"

"הוא לא!..הוא מכוער, כזה ילד מכוער יצא לי?" (בוכה)

כמובן שזה תקציר קטן מזיכרון בלתי נשכח ליום המאושר בחיי, כל הסבל הבלתי נסבל של לידת תינוק..שווה אלף פעמים של כאב כזה..אני מאמינה שכל אישה זוכרת כל רגע ורגע בחוויה הזו..את הכאב במיוחד..אבל אחרי שמביטים בדבר הקטן והטהור הזה..בנשמה הזכה הזאת שגדלה בתוכך..שהיא שלך..כבר לא זוכרים כמה כאב.

הנה עברו להם 4 שנים, כאילו וזה היה אתמול, כל כך מהר שזה לא להאמין..אני חושבת שאם יש משהו אזכור כל חיי..זה את ה 4 שנים האחרונות...של גידולו של המלאך היקר שלי..שאלוהים נתן לי במתנה..

והנה הוא כבר חוגג 4 אביבים אוטוטו, ואני הופכת להיות כבר אמא "ותיקה"..כבר יודעת להתמודד..בערך נו..

במשך שלושה שבועות אני רצה יום אחרי יום..כדי לערוך לו את היום הולדת שהבטחתי לו..בפארק, עם ליצנית, עם כל החברים מהגן, מהשכונה, משפחה..הפתעות, ממתקים, מוסיקה, ריקודים, בלונים, ארטיקים, ורק תגידו עוד מה..זה ממש כאילו "להרים" הפקה, רק בשבילו..שיהיה מאושר..ושמח בחלקו..שירגיש שיש לו את כל מה שיש לאחרים, את מה שלי לא היה..שואלים אותי בעבודה, אם את מתרוצצת כל כך הרבה עכשיו, מה יהיה כשיגיע לגיל מצוות? בעזרת השם..רק שאשאר בריאה, וחזקה..והכל יהיה לו..

מחר, יום רביעי..אנחנו חוגגים לו את מה שהבטחנו, לא מבטיחים אם לא מקיימים, במיוחד לילדים שלנו..

והשנים חולפות להם כל כך מהר, כבר עברה שנה מאז הפוסט הזה,פתאום אני קוראת את הפוסט הזה שוב, ומבינה שבעצם גם שם כתבתי פתיחה דומה..אמרתי לכם לא שוכחים שום דבר!?!?

אני לא משנה את הכתיבה, כנראה שאני צריכה להיזכר שוב ושוב, כמה היצור הקטן הזה יקר לי, כמה הוא שינה לי את החיים..

אז בכבוד משפחה וירטואלית שלי, מי שרוצה לחגוג מוזמן, בחיי, אני לא צוחקת, תשלחו לי מייל, ואעדכן אותכם בפרטים..תהיה אחלה חגיגה.

ואתה אוצר שלי, עולם שלי, חיים של אמא..בלעדיך אני כלום, פשוט כלום....

אני  אוהבת  אותך!!!!

אני מצטערת שקראתי לך מכוער שנולדת, אתה הילד הכי יפה בעולם!!

אמא שלך.

אני נושמת את העור שלך, חיים שלי
נושמת עמוק אל תוך הלב
רוצה לשמור אותך קרוב אלי, חיים שלי
להגן עליך מצל של כאב

אני טועמת את הדייסה שלך, חיים שלי
כמו חלה של שבת מתוקה
שתמיד אקדם אותך, חיים שלי
עם עוגה וחיבוק ונשיקה

כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא
ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אמא
ואין בעולם מי שיאהב אותך כמו אמא
רק אמא שלך

אני חולמת את החיוך שלך, חיים שלי
חולמת שתמיד תחייך
מה לא הייתי עושה בשבילך, חיים שלי
כדי שממני אף פעם לא תלך