דרך החיים

אני לא כל כך בטוחה, אם זה נכון לכתוב כרגע, כשאני בסערת רגשות שכזאת, שלא מרפה ממני, אני עושה זאת כי אני נזכרת בימים שהתחלתי לכתוב כאן, כמה היה חשוב לי לכתוב את שעובר עלי כל רגע נתון, זה היה סוג של התגשמות חלום, להוציא החוצה הכל, "לירוק" על הדף את מה ששמרתי כל חיי..לפעמים בא לי ל"שבור" את כל הכלים,  ולא לשחק בזה יותר, נשבר, נמאס, סוג של אשליה שיום אחד מתעוררים ממנה, ואז כל הבעיות מגיעות בצרורות (לפחות למדתי להתייחס אליהם כבעיות ולא  כ"צרות" כי עם בעיות עוד אפשר להתמודד), אין לי מושג על מה אני הולכת לכתוב, אבל בעיקר אני כותבת, רוצה לשחרר את זה, המועקה הזאת שמלווה אותי כבר כמה ימים, אני חושבת שזה התחיל בזה שקיבלתי מייל "נוגע" שבוע שעבר, שכתבתי עליו באחד הפוסטים האחרונים, והתייחסתי אליו בכובד ראש, אבל הוא בהחלט גרם להשפעה של ריקנות, זה כאילו שעד עכשיו נאחזתי במשהו שידעתי שיצוץ מתישהוא ואיכשהו, ועכשיו אני כבר לא בטוחה...המייל הזה החזיר אותי למציאות, ועם ה"סטירת לחי", הגיע גם תחילת החודש, שהוא גורם גדול לבעיה במצב רוחי, המצב הכלכלי המחורבן שלא נותן לי לנשום לרווחה ולו ליום אחד,חוב על חוב, ניתוק על ניתוק,  אף פעם לא חלמתי על דברים שאני לא יכולה להשיג אותם, שהם גדולים עלי...אבל גם את אלו שבערך ב"גובה" שלי קשה לי להשיג, בזיעת אפי ובקושי רב, והשאננות של בעלי והחוסר איכפתיות לא בדיוק מועיל למצב, ואז אני פשוט הולכת אחורה עם עצמי, שוקעת, מאבדת את עצמי, נותנת לרחמים העצמיים להשתלט, אני כבר לא דורשת שיחמיא לי, שיעשה כל מה שבעל או ראש משפחה צריך לעשות, כי עייפתי מזה, אלו הוצאת אנרגיות לשווא, תיסכול גדול, שאני בעצם הגורמת לו..היא  כתבה קטע על איזה מחמאה שהיא קיבלה, ואני? אני כבר לא דורשת ולא מצפה, כי בין כה הוא לא פה באמת, לפעמים אני מביטה על עצמי במראה ושואלת "לעזאזל, כולם רואים את זה ורק הוא לא?", אז היו ימים ותקופות שמילאתי את הריקנות בצורות אחרות עם גבר אחד או שניים, ונהנתי,וברחתי מהמציאות ומהקושי,  אבל מבעיקר נגעלתי מעצמי, יודעים למה?כי בעצם זה לא הפתרון.. כי במקום לתקן אני מחמירה את המצב, אין לי אומץ לעשות צעד דרסטי, ואל תכתבו לי שאם אני לא עושה סימן שזה לא הזמן, בחייכם, איריס אמרה לי היום שכנראה לא עברתי את כל השלבים כדי להגיע למה שאני רוצה להגיע, במילים אחרות של תוכנית "לא הגעתי לסבל הבלתי נסבל", רבאק! (אימצתי את המילה ממלך לטאה יקירי), אם זה לא סבל בלתי נסבל, אז מה כן? מה אני מזוכיסטית? נהנת להכאיב לעצמי? המצב הוא כל כך עמוק ומסובך, הרבה יותר ממה שאני מסבירה, מחד אני לא רואה תקווה לנישואים האלה, ומאידך אני לא עושה כלום לשפר אותם, בניתי חומה, זה הכי גרוע, לפרק אותה בבעיטה אני יכולה, אבל לבנות לבנה אחרי לבנה זה קשה מאוד ומתיש, ודורש הרבה כח סבל ופיזי.. וויתורים כמובן..

אז בעצם כמו בימים אחרים שעברתי קשים יותר או פחות, הכנסתי לעצמי אור ואהבה לחיים, ובזכות הרבה תפילות ושיחות עם אלוהים, הצלחתי להתגבר, להתחזק...אני צריכה להתחיל לאמץ לעצמי תפילה ואמונה מחדש, לחזור להיות אופטימית, ולכתוב שהכל דבש והחיים שלי תותים מרוחים בקצפת עם חילבה ולבנה או מה שתירצו  (פיכסה), ואז אולי...אולי יגיע הטוב..אז קיבלתי את המלצתו של אבי בפוסט של "חסרת האופטימיות" והפעם זה הולך להשתנות..כל עוד זה נגמר בכסף ולא בבריאות שלי, אני מנצחת..

אני כבר לא עייפה

אני כבר לא עצבנית

אני לא מתוחה יותר

אני מלאת אנרגיות חיוביות

אני לא עלה נידף ברוח

אני כולי אוזן להקשבה וללמידה

אני מצליחה לכתוב

אני מביעה את רגשותי

אני רק קצת מותשת

אני מאושרת (זה היה קשה)

אני עושה מה שצריך

אני מסופקת

אני מספקת

אני נושמת

אני חולמת

אני מפנטזת

אני מתגעגעת וזו לא חולשה

אני זקוקה וזה טיבעי

אני מחפשת ריגושים

אני מחפשת אהבה

אני נמצאת במקום טוב

אני רוצה שיחבקו אותי

אני לא סובלת בשקט

אני חיה חיים טובים

אני לא מצטערת על הבחירות שלי

אני יכולה לקום בבוקר לפרנס

אני לא שונאת אף אחד

אני רוצה ללמוד מכולם

אני מלאה (תרתי ויותר)

אני בוכה וזה משחרר

אני יפה

אני לא מרחמת על עצמי

אני לא שונאת את החיים שבחרתי לי

אני לא כועסת

אני מביעה דעה

אני לא נפגעת

אני לא חולקת על אחרים

אני מכבדת (משתדלת)

אני מרפה

אני  מתקשרת

אני לא נעלמת

אני לא חיה בבועה

ואני מייחלת רק ל 7 שנים הטובות

ואני אופטימית

ואני רואה אור בקצה המנהרה

ואני...

רוצה רק משהו אחד

שאני בסוף יגיע אליו.....

ולסיום: מצאתי לנכון להעביר את התנצלותי הכנה לרון, על התגובה שנכתבה לפני כמה פוסטים, היא נכתבה בהומור, אבל כנראה שהתגלה אצלי הומור ציני משהו, לכן...רון הוא חבר נפש שלי, ולי יש זכות לבחור בחיים את החברים שלי, ואני בחרתי חבר אמיתי כמוהו, לכן אני מתנצלת, ומקווה שההתנצלות תתקבל.

אוהבת אתכם

פרח