דרך החיים

זה מרגיש לי כאילו סרט שחוזר על עצמו.

רצון למשהו בלתי מושג. למישהו.

רגע אחד הכל נראה זוהר וורוד.

וברגע השני פחד שמשתק.

החיים שלנו כל כך קצרים.

אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה.

יום אחד נולד לו תינוק.

למחרת אחר מוסר את נשמתו לבורא.

נקבר חזרה באדמה לחה.

יאוש המשפחה. ואני מביטה לשמים.

אמא שלי בוכיה. איבדה אחות.

והראש שלי במקום אחר.

אני רוצה לגעת, להשיג במרוץ הזמן.

זה הוא שאמר..

"לא להתרגל למשהו שעושה לי לא טוב".

מי אמר שזה לא עושה לי טוב?

אני רגילה לקושי. אבל הוא מתגמד.

היום כשהבטתי בקבר הטרי.

הבנתי. שהחיים האלה הם לא מובן מאליו.

לא יודעת למה. אבל זה חיזק אותי להבין.

שאנשים מקומות ודברים לא יכולים להשפיע עלי.

ואולי כן. ואני סתם מתרצת.

אבל החיים האלה ממשיכים ומותירים מאחוריהם את זה שנדם.

כה אמר קוהלת החכם באדם.

"עת לחיות ועת למות

עת לשמוח ועת לספוד"

ואני.

מהיום שדם מדמי נעלם.

הפכתי להיות חסרת רגשות.