דרך החיים

ראיתי פעם תוכנית טלויזיה על אהבה, שאלו מישהו "מהי אהבה"?, הוא סיכם את השאלה בשתי מילים..דאגה ואיכפתיות...נורא ריגשה אותי התשובה, לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי מה זה בעצם אומר, שאני אוהבת את כולם? אני כל כך דואגת תמיד לכולם, וכל כך איכפת לי..עד שהאנרגיות שלי מגיעות למצב של כאב.

פעם כתבתי על אהבה אחרת,על הרגשת ניצול ומיהם חברים אמיתיים... ג' החבר הכי טוב שלי בעולם (לא שהוא חושב כך) כתב לי.."אותו אחד שיאמין שאהבה אמיתית זה פשוט לתת.בלי לרצות דבר בתמורה, רק את החיוך שלך, ועצם הידיעה - שעשה לך טוב.", והוא כל כל עומד מאחורי המילים כמו תמיד, כשאני קוראת אותו אני מרגישה צורך לבכות, לצעוק לעולם הזה, ההזדהות הגדולה, החיבור הזה למציאות עושה אותו כל כך מיוחד בעיניי..

אחר שעבר ענה, "שבכל סיטואציה אתה קובע לעצמך איפה אתה מתמקם... (אם אתה נפגע, או מרגיש מנוצל) אם את/ה יוצאת מנקודת הנחה שהגבר שאיתך הוא זמני... אז כל מה שהוא נותן בזמן שאתם ביחד הוא בשבילך...", השאלה היא עד כמה אני נותנת ואם אני מקבלת באותה מידה? וכמו תמיד, אף פעם התשובות לא חותכות ומספקות.

בשיחה קצרה איתו, הוא סיפר לי שהוא עשה בחירות קשות בחיים על מנת להגיע לאן שהגיע, דיברנו על הא ועל דא, ואהבתי מספר משפטים שהוא אמר לי תוך כדי, אין ספק שתמיד אני מוצאת את האנשים שהכי מתאימים לי מבחינת שפה משותפת, שהכי מבינים...בנוסף הוא אמר שאלוהים אוהב אנשים פשוטים ולכן הוא ברא הרבה מהם..הוא כל כך צודק, כמה אנשים פשוטים כמונו קיימים בעולם הזה..אבל הנשמה שלהם מתגברת על הפשטות..

והנשמה שלי, היא כל כך קטנה, רגישה, זכה, וטהורה, ואני..אני..כל כך יודעת לאהוב ולתת..עד כדי שלפעמים אני מחבקת חזק, חזק מדי.

לא ברור לי על מה כתבתי, אבל אני כל כך טובה במילים, כי איתם אני הולכת הכי רחוק שאפשר, איתם אני גיבורה, עם עצמי אני שברירית. יכולה לכתוב זימה, עצב, שמחה ובכי, יכולה לשתף על כמה אני נואשת, יכולה להיות טיזרית ומכשפה, כמה מסכות לעזאזל. מתי אוכל להוריד אותם? בהינף יד אני יכולה לכתוב מילים, שבעצם מעטים, רק מעטים, יכולים להבין אותם..

גם זה נכון "לפעמים בחיים צריך לוותר כדי שמה שאנחנו אוהבים יחזור אלינו"

שלכם

פרח החיים והמוות

-

אין לי בדיוק מושג מה קרה כאן עם הרקע והצבעים..אז תסתדרו :-)