דרך החיים

חיכיתי למוזה לכתוב פה. זה מציק כמה שלפעמים ההתלהבות שלנו נעלמת מדברים כל כך משמעותיים בחיים שלנו. ומדברים שוליים לא.. מוזר יותר כמה פעמים חשבתי ורציתי למחוק את הבלוג הזה ולא העזתי. יש למקום הזה פינה נכבדת בלב שלי. אז החלטתי שאני משאירה אותו. כותבת פחות. לא מתאמצת. וכמובן שמסננת ומסתירה כי הרי קשה מאוד לכתוב על שבליבך כשאת הופכת להיות פחות אנונימית...הזהו מחיר התהילה?

הלב שלי מרגיש כמו רכבת הרים בלונה פארק, מעבר לזה שאני לא חשה בטוב, אני מרגישה את ההתכווצויות שלו, ואת הדפיקות הגוברות מפעם לפעם שאני קוראת כאן תגובות של אנשים שנכנסו לחיי כמו רוח סערה. וכמו כן גם יצאו. יום אחד אני מסוגלת להיות שדה משחת. וביום השני שבר כלי. לפעמים אני לא מצליחה לגלות מי אני בכלל, ממה אני עשויה, ומי אמיתי או לא? הדזה וו מלווה אותי כל יום וכל היום, אני רואה וזוכרת דברים ממה שעברתי בשנתיים האחרונות וזה גוזל ממני המון אנרגיות..חיוביות ושליליות כאחד.

הרגשתם פעם כשפקחתם עיניים בבוקר, כאילו ומישהו הושיט את ידו וחתך לכם חתיכה קטנה מהלב? ככה אני מרגישה בימים האחרונים, אין לי אנרגיות, ואני עייפה, ולא. אני לא בהריון. (אגב הריון, מגיע לשושה מזל טוב גדול על הולדת הבת, איזה נסיכה מדהימה, ראיתי אותה במוצ"ש, וזלגו לי דמעות, כמה אושר היא הביאה לה, כמה היא נלחמה כדי להביא אותה. זה רק אומר שכשרוצים משהו אפשר להשיג אותו, ואני לא אפרט יותר מזה כי חובתי לשמור על האנונימיות שלה...)

אז דווקא השבוע כשהרגשתי שהלב שלי "מתקמט" ושוקל להפסיק את פעילותו.. הילד שלי הכין לי לב מנייר בגן, כאילו והרגיש שאמא שלו כואבת ומאבדת את עצמה, כשהוא הביא לי את הלב האדום שבתוכו כתובות המילים 

I LOVE YOU, עלה על פניי חיוך ענקי, כמה אני מבורכת שיש לי אותו, כמה שזה לא מובן מאליו לקבל אהבה שכזו. אהבה לא קונים בכסף. מספיק להיות ראויה לה. כשחייכתי לקראתו הוא אמר לי " אמא הבאתי לך לב מנייר, אדום ויפה, קחי אותו ותשימי על הלב שלך", בכיתי..כל כך בכיתי, בשקט, מבלי שישמע.. לקחתי את הלב, והנחתי אותו בתוך החזיה ליד הלב שלי, ושם הוא נשאר עד שהגעתי הביתה..הוא נתן לי כוח, אנרגיות, וגרם לי להבין שיש לי בשביל מי לחיות..

"כי את, מה שהלב שלי בחר
אחרי כל מה שהוא עבר, את
כן את. מה שהלב שלי בחר
ואל חיקך תמיד חזר, את."

ומי שלא הקשיב לשיר הזה, מפסיד!