דרך החיים

בשעות הערב, דיברתי עם חברה טובה שלי,היתה לי נפילה בהרגשה,  סיפרתי לה מה עובר עלי, מה אני מרגישה....

שיתפתי אותה ברגשות עמוקים ובמיוחד בגעגועים לאישה מיוחדת שהיתה חברה שלי, דם מדמי, בשר מבשרי, אישה אצילית שלא נתנה לאף אחד להרגיש בכאבה, אישה שהיתה בשבילי אחות ביולוגית והלכה לעולמה בגיל צעיר ומוקדם ממחלה, היא היתה החצי השני שלי.

ומאז שהיא איננה איתי......תמיד אבל תמיד אני מרגיש בחסרונה....!

לפעמים אני חושבת לעצמי מה הייתי מסוגלת לתת ולעשות על מנת לראות אותה עוד פעם אחת, לחבק אותה, להשלים את החיבוק הזה של אותו היום שהיא הלכה....לא יכולתי לגשת להתקרב, ראיתי אותה שוכבת שם כמו מלאך בלבן, בעיניים עצומות, ושהרב התפלל שם בשבילה כשהיא היתה מחוסרת הכרה, וכולנו עמדנו מסביבה ובכינו, היא הרימה את ידה והורידה חזרה במהרה, כאילו שמעה ורצתה להיפרד...רצתה להגיד לי שלום...לא בדרך הזאת רציתי להיפרד ממנה.

מצאתי את עצמי מחבקת מעודדת כאילו הייתי איזה קרובת משפחה רחוקה, שום דמעה לא זלגה מעיניי באותו הרגע, לא יכולתי להביט בעיניים של אנשים כאובים כל כך ...אבל הכאב שלי נשאר טמון שם בלב, עד ליום שבו היא נקברה.

רק שם יכולתי להוציא מהבטן את התחושה האיומה הזאת, והאובדן של דבר היקר לי שהלך כל כך מוקדם ממני.

אני זוכרת שחלמתי עליה רק פעם אחת מזה 4 שנים שהיא איננה, את אותו חלום לא אשכח לעולם, היא שכבה שם במיטה שלי בבגדים לבנים כמו מלאך צחור ויפה, היא באה לבקר אותי, ואני ששאלתי אותה לאן נעלמה? היא ענתה "כי היתה חייבת לעזוב....אבל היא חיה ועודנה תחיה לעולם"..

גם שם בחלום היא נפרדה ממני במהרה גם שם לא הספקתי לחבק אותה....

ואני חושבת עליה הרבה לאחרונה, מסתכלת בתמונה שלה שתלויה כאן בסלון ביתי, ותוהה מה היא מרגישה עכשיו? איפה היא? מה היא עושה? יכולה רק להגיד לה שאני אוהבת אותה, והיא חסרה לי בחיים שלי, אני יודעת שהיום היא רואה הכל שם למעלה במרומים...היא לא שופטת ולא דיינית...היא חלק מהרוח ששומרת עלי...ויש לה חלק נכבד בחיי ותמיד יהיה!

אני אזכור אותך לעולמים...ואוהב אותך כל חיים...כי את חסרה לי מאוד ברגעים ...רגעים כל כך משמעותיים....

חיוך ומבטך מול עיננו,

אישיותך הענפה היא גאוותינו,

אוצרך היקר, אותו השארת בעבורנו

יהיה למשאת נפשנו.

אין לנו מחיר לאובדנך,

ואין חלופה אחרת לקיומך

אז זכרך, אחותי, לא ימתיקו הימים,

ואת הספדך לא יקלו בשירים.

אך את צוואתך הותרת בעבורנו

ובו תבעת מכולנו:

החיים הם לפני ואחרי,

ובכל סוף ישנה התחלה חדשה.

יחד עם הספדך הטרי,

ויחד עם הכאב באבלך,

בחרנו לממש את צוואתך

ולא לעכב את אשר נקבע.

אוהבים אותך עד כלות נשימה.

(נכתב בספטמבר 2001)

החברים שהיו לי.........

לאורך כל שנות חיי, הייתי מוקפת בחברים שאהבו אותי אולי יאמר לזכותי.......כי חברים זאת מתנה.

חברי ילדות, חברי בגרות, חברים לצבא, חברים לסודות, לאהבות, וחברים לדרך......תמיד ידעתי חברים מהם, הייתי שם בשבילם כי רציתי ואהבתי אותם, וכמובן שזה גם היה הדדי ויותר מזה.

יש משפט שאומר "כבדהו וחשדהו" ואני ...אף פעם לא חשדתי בשום חבר/ה, אף פעם לא הרגשתי שונה מהם, יפה יותר או פחות, היינו אחד לשני בטוב וברע, בהצלחה ובנפילה, בבכי ובשמחה ועוד הרבה.......

אני זוכרת תקופה קשה מאוד בחיים שלי שהייתי מאוד מבולבלת ובחרתי בדרך לא דרך, לא הבנתי כלום, החלטתי לעשות צעד שחשבתי שיהיה פשוט עבורי, הרגשתי בודדה מאוד באותו זמן חשבתי שכולם נטשו אותי בגלל הבחירה שלי.

אבל שוב המזל האיר לי פנים והכרתי חברים מדהימים שהם למעשה החברים בה הידיעה, הם אלו שהיו מדברים איתי בגובה העיניים, שאוהבים ומחבקים תמיד, תמיד תמיד שם בשבילי..

לאותה רשימה הצטרף לאחרונה חבר נוסף לדרך שלי, החיים שלנו הזכירו לנו כנראה אחד תשניה, מצאנו מכנה משותף, זה התחיל  כמשהו מאוד רוחני וטהור....המקום והקושי של ההתמודדות היומיומיית, הרצון להיות נאהבים, נחשקים (לא שאני לא) אבל קיבלתי שם הרבה עזרה ותמיכה אוזן קשבת ואיכפתיות.

ואז זה קרה.........זה כמו שגבר מחזר אחרי אישה כדי לקבל את מה שברצונו ותו לא!

נפתחנו קצת גלשנו  קצת, נהננו , אהבנו להתגלות ולדבר, פעלתי מרצוני השלם לחלוטין לא היה שום תנאי ומחוייבות, אבל זה היה מיוחד.

לא לקחתי את הסיכון שאוכל לאבד אותו בגלל זה, כנראה שלא הבין כמה הוא חבר לפני הכל.

אני מקדישה לו את הפוסט הזה למרות שסביר להניח שלא קורא כאן, הוא יקר לי היה ותמיד יהיה, אני לפעמים דואגת, חושבת, ומתגעגעת עליו.

מודה לו על רגעים וזמנים נפלאים ומיוחדים, חבל שאיבדתי אותו!

אני אוהבת ולא שוכחת אנשים חשובים שעזרו לי בדרך, ולו מעט, צריכה לכבד את רצונותיו גם אם זה כואב.

במקומו הייתי עושה את זה בדרך יותר מכובדת.......ופחות פוגעת........כי נפגעתי!

אבל תמיד אהיה בשבילו............