דרך החיים

איזה מדהים זה לגלות שכשטוב לנו בבית אנו לא חושבים על הבעיות האחרות,כשאני כותבת "טוב" אני מתכוונת לזוגיות שלנו... פתאום אני לא חושבת על המינוס, לא על איך אני שורדת עם משכורת אחת החודש,פתאום אני הופכת להיות אופטימית, הפלא ופלא, הכל עובר מולי, לא מדגדג, לא מציק, לא כואב... המצחיק זה שכל זה הגיע ממקום בלתי צפוי, ממקום שאף אחד לא היה מאחל לעצמו..

בעלי עשה לפני שבועיים תאונה קשה עם האופנוע, נגרם לו נזק של קריעת כל רצועות כתף ימין, יומיים של אישפוז, צילומי רנטגן מלאי קרינה, שיחות והמלצות עם מומחים אורטופדיים האם כדי לנתח או לא, שבועיים של חופשת מחלה עד כה...ואני, אני מלווה אותו..מאכילה, מלבישה, רוחצת, מעודדת..הקטע הוא שתוך כדי פתאום נקשרנו שוב, פתאום הוא מתקשר אלי לשאול מתי אני מגיעה מהעבודה, מחבק אותי בכניסה, מנשק, אומר שהוא מתגעגע, מחבק אותי בלילה, אפילו "מאשר" לי לנוח קצת אחה"צ ומשחק עם הילד..תשמעו, זה לא מובן מאליו...פתאום העזרה הקטנה והתמיכה המעטה שלו חסרים לי, הורדת הזבל, שאיבת השטיחים, כולל העזרה של ההתארגנות של הילד בבוקר, ועוד כל מיני מעטים...וזה מוזר, כי אין לו זמן להתעסק במה שהעסיק אותו בשנים האחרונות, הוא פתאום חזר להיות הגבר הנאה שאיתו התחתנתי, המריח טוב, זה שעשה איתי את ילדי מתוך אהבה, ולא מתוך שנאה..

זה זמני לדעתכם?

אתה צודק, זה באמת עינוי.

עינוי גדול לרצות משהו ללא היכולת להגיע אליו.

לרצות משהו מבלי לגעת בו.

עינוי להרגיש את הגוף שלך בוער מתשוקה מבלי להפסיק.

עינוי לדעת שהכל תלוי בצד אחד.

עינוי להישאר "תלויה" באוויר.

עינוי לדעת רק מעט ממה שהוא כותב.

עינוי לא לשמוע, להקשיב, ולראות.

עינוי רק להעלות זכרונות.

עינוי שאי אפשר לתאר בכתב.

עינוי.פשוטו כמשמעו. עינוי לחלום אותו.

די.

בא לי לכתוב מלא, ממש מלא, לכתוב לכתוב לכתוב...כאילו אני באוטוסטרדה...

בא לי לצעוק לשמים, לרוץ ערומה בגשם זלעפות. לבכות ולהזיל דמעות תנין, לנשום את ריח הפרחים,

לסרוג לי כתר מפרחים, לשאוף לנשוף, ללחוץ, להביע את עצמי...לכאוב, להקיא, לשתות עד אובדן, להרגיש מה שמרגיש נרקומן...