אז בלילה בלילה לא די לה, כמו ילדה אבודה היא נרדמת
אז בלילה בלילה לא די לה, היא איתי מול ביתי עוד עומדת....
סתם שגעון כזה של פזמון משיר.
מעניין בזמן האחרון קורא לי דבר מוזר רוב השירים שמתנגנים להם, מזכירים לי את חיי, כאילו ממש אבל ממש נכתבו עלי, ברור לי שיש עוד הרבה שחושבים כמוני.
היום שלי התחיל נפלא, למרות שקמתי הרוגה, כי בזמן האחרון השינה שלי לא כל כך שינה.
קרוב מאוד לחניה בעבודה, עמד לו בחור חינני שלא הפסיק להסתכל עלי ולחייך, שאלתי אותו בנימה עדינה "סליחה אנחנו מכירים" והוא ענה שלא, "רק פרח יפה שכמותך לא רואים כל יום".
סבבה אחי עניתי לו והמשכתי בדרכי.
יום עבודה מתיש בין לחץ של סוף שנה לטלפון, עזרה,תמיכה, שרות, הרי אני חייבת לעשות הכל
עד שאמות, קוצים בתחת..זה אני! בפירוש דורסל טיבעי טיבעי...לא מסוגלת לשבת יותר מדקה, כל הזמן מחפשת תעסוקה, יעני לא חסר לי עבודה...אפילו בהפסקה עושה טובה שעולה להשתין חס וחלילה שלא אאבד זמן, אבל השלפוחית שלי ממענת מלהמתין.
חוזרת חלילה על זה כל יום, ונופלת מהרגלים בסוף כל יום.
אבל!
מחר יש לי ערב פנוי משלי, אחת לחודשים שלושה ככה בשביל הנפש, משהו שונה לא שיגרתי, לא עושה תיכנונים לא קובעת, זורמת עם הראש שלי, לאן שהוא מוביל אותי.
האמת היא אני רוב הזמן חיה בתוך בועה, יש לי מסגרת משפחתית, אבל אהבה אמיתית...
מזמן לא הרגשתי, יש לי רצון לצעוק מבפנים לאלוהים שלפעמים אני כל כך זקוקה לאהבה הזאת, רוצה כל כך להרגיש מחדש פרפורים, תשוקה וכשצריך גם כאבים.
אבל כאבים ששווים (לצעירים לא לפירוש).
אז מה אני עושה במקום לצעוק?
יושבת וכותבת כאן לעצמי, בין תוכנית אחת לשניה, בין קיפול כביסה,סידור הבית, והכנת ארוחה חמה.
אז ביי לבינתיים האוכל עומד להישרף, רוצה לשבת עוד מעט להרגע, ולתקן את מה שבלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
