דרך החיים

חושך.קר.אני יושבת על קצה המיטה עירומה, מחכה לו. הוא נכנס..מברך אותי לשלום, סוגר את הדלת אחריו, נועל אותה..מתקרב אלי, יושב על הריצפה מולי ומביט בי, מתקרב לאט, שולח יד לעבר פניי, מלטף את שפתיי, ואני מתחילה להצטמרר...נושכת קלות את אצבעותיו, מלקקת אותן, צמאה..כל כך צמאה למגע שלו, למגע הממכר הזה...הוא מביט, רק מביט בי כשבזוית פיו עולה חיוך קטן של אושר, אני עוצמת את עיני, ובולעת את הרוק המצטבר בפי,הוא ממשיך ללטף...יורד אט אט במדרון צווארי, אני מסובבת את הראש בתנועות מעגליות, איטיות, תנועות שמביעות הנאה...יורד עם אצבעותיו לכיוון השקע בשדיים שלי, ממשיך ללטף, מעביר שם אצבע, הבעות פניו הופכות מגורות, אני שולחת מבט של רצון, של כמיהה, של לגעת בו..אבל יודעת כי איני יכולה, הוא קרוב כל כך ומנגד רחוק..הוא פה, ובעצם לא...הנאה רגעית, עירפול חושים, לשונות חבוקים, והרבה יצרים בלתי נמנעים...
ביד אחת שלו הוא עוטף את אגרופי, לוחץ מעט, אצבעותיו משתלבות בשלי, בידו השניה מצייר את גופי, כאילו והייתי דוגמנית העירום שלו, אנקה פורצת מפי, אני מרימה מעט את ידיי על מנת לנגוע, והוא הודף אותה, מחזיר אותה למקומה...

ידו שאחזה בי, באצבעותי..עוזבת אותי, כאילו צונחת לתוך גן העדן שלי, הוא לא חודר אלי, הוא רק מרפרף איתה סביבי...סביב המבצר שלי, משרטט קווים של כיבוש, של נעילה...משרטט קווים בהירים,בלתי ברורים.. עולה עם ידו השניה לפי, חוסם את שפתיי, לא נותן לקולי חופש...

הוא מביט ומתקרב שוב, אני רטובה, ידו עוברת על ירכיי החלקות,הבהירות, מושיט את ידו אל קרם העוגה ,טובל את אצבעותיו מעביר ליקוק קטן עם לשונו,  ומורח על ירכיי , יורד עם לשונו הרטובה, ומלקק...
אני רוצה לזוז והוא אוסר עלי, כשלשונו מלקקת את ירכיי, הוא משמיע אנחה של עונג, וזה כל כך מגרה אותי....

 הוא עושה זאת שוב על הירך השנייה שלי, אני מרגישה את זכרותו הקשה מתחת למכנסיים...
אני מפסקת רגליים, והוא מבקש שאשכב על גביי, מבלי לזוז, כדי שיוכל לענג אותי...פוסק את כולי, ומלקק, מתאווה לגופי,

מתמכר לתחושה הזו, מורח את כולי, את שדיי, את שפתיי, את ליבי....וכובש..

אני מביטה על התיקרה, לא זזה, גונחת בשקט, מנסה להפסיק את הרעד שתוקף את גופי, אולי מקור...אולי מהנאה...

מרגישה דמעה קטנה זולגת לה בקצה עיניי, הוא מלקק גם אותה..."עכשיו" הוא אומר, "עכשיו כשאת יודעת מה זה לבכות מהנאה, מריגוש, מכיבוש, את יכולה".....אני לא מאבדת שניה,  מסובבת אותו בפראות על גבו..מטפסת עליו, יושבת על פרצופו כשרגלי האחת מונפת ומונחת על ראש המיטה, אני רוקדת את הריקוד הכי חושני על פניו, הוא שולח אצבעות ומחדיר אותן, אני מפסיקה...יורדת עם אגני לכיוון הזין שלו, מתיישבת עליו  בחוזקה, נכנסת ויוצאת, הוא אוחז בשדיי, גופות ששוכחות מהעולם...מכל הקיים...הוא מבקש שאמצוץ לו, על מנת שיגמור בפי, ואני נהנת..כל כך נהנת...מרגישה זרם חם ולוהט עולה מתוכו, ומתפרץ ישר אל תוך פיי, אני מכילה את כולו, הוא גונח שוב ושוב..מלקקת טיפה אחת ועוד אחת אחרונה...

אולי זה כבר פאסה, ואולי עבר הזמן, אבל כבר מספר שבועות יש בי מין רצון חזק שכזה לעלות את השיר שמתנגן כרגע ברקע הבלוג, אולי לחלקכם הוא לא "מדבר", אבל אני.. הוא משדר חץ ישיר שפוגע בלב הקטן שלי... איפשוהוא שם במעמקי נשמתי הפצועה...

פעם זה היה נפוץ בישרא, זה כמו אופנה, היום כבר לא..אבל אני אחראית על האופנה שלי ולא אף אחד אחר, זה כמו ללכת עם כובע של אנטונלה בשנות האלפיים המתקדמות, ואני מסוגלת..תתפלאו..כי אם אני חושבת שזה הולם אותי, את האישיות שלי, את הרצון להראות "נקייה","יפה", אז אעשה זאת..ולא איכפת לי מה אחרים יגידו, או להבדיל להסתובב עם אוברול של הריון בזמן שאני ממש ממש לא....

לא שאני מתנצלת...אבל אם יש שיר שמחבר אותי לימים שכאלה זה השיר הזה, את המילים שלו כתבתי בפוסט

הזה, לכל אוהביי המוסיקה שרוצים לקרוא את המילים הנוגעות הללו, ולנסות לפענח אותם, כל אחד מהמקום שלו, מהאני שלו, מהבפנוכו שלו, מהאדם שהוא רצה תמיד להיות ועוד יהיה...

אז נכון, אני אמורה להיות בדכאון, אבל אני לא, החיים חישלו אותי לחלוטין,אני צוחקת ומחייכת גם אם בפנים הלב קצת בוכה, מתגעגע, דואג, רוצה להגיע כבר להחלטה, רוצה ל"עמוד" על שלי, אבל בשביל אחת שמאמינה ומדברת עם אדון עולם..טוב נו..יש שיגידו שהיא גברת העולם,אני יודעת שאקבל את הכיוון מלמעלה...ממי שזה לא יהיה..

אז הוא עזב לפני ארבעה ימים, אז מה? הוא בקושי שורד...גם אז מה, הוא משחק אותה גיבור כשהוא בכלל לא, בדיוק כמוני. ואני לא מתכוונת להכנס למלחמת כוחות, כי אני בטוח אפסיד...הוא מבקש לבוא לראות את הילד, ואני עונה.."בטח בשמחה", הילד לא צריך להיפגע, ובזמן שהוא בחדר יושב ומשחק עם הילד, אני מוצאת לי את הזמן הזה לשבת ולכתוב עוד פוסט בעולם שלי.

זה הניסיון השני לפרידה שלנו, רק הילד בראש שלי, רק הוא שמעניין אותי, אני? אני "חמורה" גדולה, יודעת שבסוף אעבור את הכל, ועוד אצחק על זה...אבל בשביל הנשמה הטהורה הזאת שמעניקה לי כל כך הרבה אהבה, אני רוצה לבחור את הכי טוב שבעולם...הוא רוצה את אבא ומתגעגע, זה טבעי..זה אבא שלו, ולי אין זכות להפריד אותו במכה מאבא שלו, אני גם לא דוגלת בכך, אני חושבת שאם כבר להיפרד אז לעשות את זה בדרך מסודרת, בדיוק כמו שלא צריך להישאר יחד בשביל הילד עם כל הכאב שבדבר....אין לי מושג כרגע מה יילד יום, ומה יקרה מחר, אולי אני אגואיסטית שנוח לה שיש מישהו שכביכול נותן לה "גב" שהוא בבית, אבל גם זה בעצם כבר לא...אני הגב של עצמי ושל הילד שלי..אז אני עושה דברים אחרים כדי למלא את החלקים החסרים, בגידה, בילוי, הנאה של החיים, ושיקפצו חלק ויגידו שאני חרא, זבל, ואפס מאופס, אולי אתם צודקים..אבל אני לא, כי אני לא מאחלת לכם לחיות במסגרת שלא מתאימה לכם, ולפחד..כל כך לפחד לעשות את הצעד הדרסטי, ואם זה עדיין לא צריך לקרות אז זה לא יקרה גם הפעם...המצחיק הוא שאני יכולה להיות פסיכולוגית לאלף חברות וחברים, לכוון, להקשיב, לעזור, ואולי לתמוך במידה מסויימת, אבל הפסיכולוגית שלי...של עצמי, אני רחוקה מלהיות..

אני לא בטוחה שתבינו בעצם מה אני רוצה, כמו שאני עדיין לא הבנתי..וכנראה שאף פעם לא אבין..

שיהיה ערב נעים ומזיל ריר (אני מחכה לו כבר שבוע וחצי);-), כי אני מ-ת-ג-ע-ג-ע 

אגב: למרוקאים שביניכם, שלא מסוגלים להכנס לבלוג ולשמוע שוב ושוב את השיר שמתנגן, אתם מוזמנים להנמיך מראש את הווליום עד להודעה חדשה.

עוד שיר שמחבר אותי למציאות..

עד עכשיו לא נשאר דבר
תן לי סימן
הכאב שהיה נשאר
כן כל הזמן
אתה מתרחק, כמו גל נעלם
ועל החול החם
רק המבט שמכאיב כל כך

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה מכה בי עוד

בדמעות כל הקיץ תם
בא לו הסתיו
זיכרונות מציירים ענן
כמו אז כן עכשיו
אתה מתקרב ומלטף את פני
ונושם אותי, מתלהט מולי, ועיני
רטובות כל כך

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה...
אתה אי שם בין שבר בין ענן
בין דם ובין עשן
אבוד כל כך
ולי אין כוח, אין כוח עוד לראות
אותך נופל, אין לי כוח עוד...

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש

(עברי ונינט)