דרך החיים

עומדת על הצוק. מביטה על הים. רעש הגלים המכים בסלע מפרים את שלוותי. עוצמת עיניים.חולמת. נותנת לרוח

הקרירה לשאת אותי גבוה אט אט. מרחפת עם עצמי. שמלתי הלבנה מתנופפת ברוח. שערי האדמוני גולש על כתפיי.

פיסות העור הקטנות שנשארו לא תלושות נדבקות אחת לשניה. ממלמלת מילים לא סדורות. מנסה להבין....

רעד עצמותיי גורם לגופי לסמור. יופיו של התכלת מקיף אותי במערבולת הבולעת את כולי. רעש לא מוכר מגיע מכל עבר.

מהדהד באוזניי.מנסה להקשיב.אך לשווא. קול אחד מתגבר על השאון. ומחלחל לתוך ראשי. לוחש כמנסה למשוך אותי.

 להפנות את תשומת ליבי. לגרום לי להבין. מה שבעצם אף פעם לא הבנתי. "תסתכלי לשם" הקול לוחש.."לאן"? אני שואלת...

אך הוא בשלו. מסרב לפרש. להסביר. רק נותן לי כיוון. רמז דק. הפתרונות בידי. "אל האופק..לפני שתהיה אבודה"..ונעלם לאיטו.

ידים מושטות מכל עבר.נוגעות. מרפרפות. משאירות צלקות. סימן של כאב. חור בלב. ושוב נוגעות. צוחקות. קר לי כל כך.

אך רוצה לפשוט את עורי. להתמוסס בכאבי.לצרוח. להביט גבוה לשמים. לבדוק עם החמה במקומה. או שאני חולמת אהבה. 

אבל כמו תמיד. עומדת בודדה. גופי הופך לקרח. עיניים עצומות. רוצות להיפתח. אולי זו התקווה? אולי החומות שמקיפות אותי?ששומרות עלי? מחזקות אותי. באות לרמוז לי את הנסתר ממני...את שלא ידעתי עד כה.

מזמזמת את שירי. את שירו. את שירם של כולם. כמו לקול מקצב צלילים.אגני מתחיל נוע. ידיים מושטות אל על.

מחשיך.

חום גופי עולה לאיטו.כבר לא כל כל קר.מתחילה להפשיר.שברון הופך לתקווה. חולשה לחוזק. שנאה לאהבה. בכי לשמחה. עצבות לאושר. תמונה לא ברורה..שעד כה לא הייתה קיימת בעולמי.

שוב ידיים נשלחות. כאילו רוצות לגעת שוב. ושוב. להשאיר עוד צלקות בכל פיסות העור שחשופות עדיין. אני מתרחקת. מקיפה את עצמי. בונה חומות. לא נותנת לשום אצבע לנגוע בי. "התקרבי" הקולות שוב לוחשים.."בואי, היצמדי, הביטי, ראי"..

הרגשה משתפרת לרגע. ושוב מתפוגגת. נעלמת כלא היתה. עולם חסר תקווה.

היה לי שבוע קשה, אני לא חושבת שאוכל למצוא את המילים המתאימות כדי להסביר מאיפה זה בא לי, אני בעצמי לא בטוחה..

השבוע כתבתי המון על הכאב שלי, וכנראה שעוד אכתוב, אני מנסה כל כך להתחבר לעצמי, המון זמן לא כאב לי בחזה,

 לפעמים נדמה לי שאני מאבדת את האני שלי, את הטוהר שלי, דברים כל כך קטנים ושוליים בחיי, יכולים לקחת אותי כל כך רחוק, לנגוע בקצה שלי..בנשמתי..

לפעמים אני שונאת את עצמי כל כך, את הרחמנות שלי, את הטוב לב שלי, את זה שאני נושמת בשביל אחרים, כואבת בשבילם, שואפת את כל השיט חזק לגרון..ונחנקת, עד כדי כך שאני לא משאירה לעצמי קצת אויר לנשימה..ואז כשאני "מפרפרת" אני שולחת נשיפה חזרה...נותנת כוח....הכל חוזר לקדמותו, ואני נשארת בפינה...עדיין לבדי.

לרוב אני מזהה את הקושיי, הלחץ בחזה מעיק, כאילו וליבי רוצה לפרוץ לו החוצה אל העולם, ולהשאיר אותי ללא רוח חיים..לפעמים אני שואלת את עצמי. מה הטעם בחיים שכאלה? אני לא מאובחנת כבחורה בעלת מחלה דכאונית כלשהי, אבל אני יודעת שזה לוקח אותי למקומות שאני לא רוצה לחזור אליהם..

אני לא רוצה לחיות בזוגיות הזו שלי, רע לי , אנחנו ביחד וכל אחד לחוד בפינה שלו, כל פעם אני נפגעת מחדש, אומרים שאם אתה חוזר ואומר לילד "אתה ילד רע"..הילד יקשיב, יפנים, ובסוף יממש את הרוע שלו, המוח ישדר לו שהוא גם ככה "ילד רע", אז מה זה בעצם משנה, הוא ילך עם זה עד הסוף..עד הקצה...

ואני מוצאת הזדהות, כל כך הרבה פעמים הרגשתי מושפלת בזוגיות הזו, בודדה וחסרת אונים, כל כך הרבה פעמים הקשיבו אוזניי לברכות כאלו או אחרות...שאפילו רקע לבן על מסך מחשב לא סובל אותם, עד שמימשתי..בדיוק כמו אותו הילד..

יש אגדה שמספרת שאלוהים ברא את האדם עם ארבע ידיים, ארבע רגליים, שני ראשים, ונשמה אחת...
 יום אחד אלוהים כעס על האדם, ושלח עליו מכת ברק, שחצתה את האדם לשניים, כיום יש לכל אדם שתי ידיים, שתי רגליים, ראש אחד, וחצי נשמה...מאז, כל בנאדם מחפש את החצי השני של הנשמה שלו...ואני כמעט מצאתי אותה, לא פעם אחת בחיי, ואז שהחצי כמעט הושלם, הסדק התפרץ שוב...

אני רוצה לעשות סדר "ולהעיף" את כל מה שמזכיר לי, אני מותשת מזה..אני מרגישה שבני אדם זאבים אחד לשני, שהם צמאים לאקשן שמוביל להפסד..

רציתי לעטוף את עצמי, לשאוף, לנשוף...לסלק את כל האנרגיות השליליות...אבל זה קשה...כי אני כנראה רגילה להכאיב לעצמי..

אני יודעת שהפוסטים שנכתבים על הכאב, הרגש, והדרמטיות שבחיי, פחות מעניינים את קהל הקוראים..וזה בסדר..תגובותיכם לא תמיד עוזרות לי, ואתם גם לא חייבים.., לכל אחד יש את המקום הזה שלו, שבו יוכל לפרוץ את חום הגוף שבוער מתוכו..את ההתמודדות שלו...אני מבינה את החיים לאט, אבל בטוח..בגיל מאוחר יחסית,הראש שלי עובד שעות נוספות, אני חושבת כמה מהלכים קדימה, ואולי הוא זה שמוביל אותי לרגעי הבדידות שלי..ואולי זו אני עצמי...רגע! בעצם, מי אני?

ואיך אפשר בלי...

איך היינו/מירי מסיקה

כמה זיכרונות השארנו מאחור
כמה מקומות שלא ידענו איך לשמור
אדם תמיד מתגעגע לעצמו
לילדותו, למשפחתו, לחלומו.

כמה כאבים הלב מחזיק בפנים,
כמה סערות שנחלשו עם השנים.
אדם אינו יכול לקנות את עברו,
את מעשיו, את שגיאותיו, אהבתו.

רק תגיד לי עכשיו שהכל יסתדר
ותגיד לי עכשיו שהזמן ייעצר
ואם למטה ניפול אז נדע גם לקום
כמו אהבה, שלא מתחרטת על כלום.

איך את הסודות תמיד יודעים לשמור
הכל הפך לאגדות וכלום כבר לא יחזור
אדם תמיד הולך אחר אושרו
והוא לבד, כל כך לבד עם גורלו

כמה הבטחות הפכו לחשכה
ובסופו של יום ביקשנו מנוחה
אדם אינו יכול לראות את עתידו
ורק פחדיו ותקוותיו רואים אותו

האזינו לשיר...תקראו את המילים הנוגעות הללו...כל מילה בעלת משמעות שאין כמותה..כנות, כוונה, רצון, אומץ, אהבה, שיכחה, עצב, וכאב..כל מה שלב קטן כמו שלי יכול להכיל..

שירו יחד איתה ומלאו את ליבכם..הזילו דמעה קטנה...ועוד אחת...תיפתחו לעולם..לכל הקיים..וללא קיים...

לחלום, ולמציאות..

http://www.box.net/shared/46d61zc1mc