דרך החיים

רציתי להודות לכל המגיבים בפוסט הקודם, במקום להוסיף תגובה לכל אחד ואחת ממכם, החלטתי לכתוב את זה כאן...קראתי את התגובות מספר פעמים, שיננתי אותן, הפנמתי..ומכל תגובה לקחתי משהו, משהו שילווה אותי המון זמן..

אני עדיין דבקה בהחלטתי, גם אם הפחד הוא גדול, והאומץ לשנות הוא קטן לעומתו..מה יילד יום? אין לי מושג..אך יש לי מטרה...

היום שמעתי משפט מעולה "האוייב הכי גדול של עצמנו הוא אנחנו" כמה שזה נכון ואמיתי, כמה שאנו מייצרים לנו מחשבות ופחדים... כשביליתי בים את רוב שעותיי בשישי שבת האלו, הבטתי בשקיעה, ובמשפחות המאושרות שבחוף,קינאתי בהם, ואיחלתי לעצמי להיות מאושרת כמוהם..למרות שלא תמיד כל מה שרואים הוא אמיתי... אבל מספיק שהאבטיח שנחתך היה אדום מאוד, וטעים,והחתיכה הראשונה הוגשה לאמא כאות כבוד, מספיק שהאב ישב על החולובנה ארמונות  עם ילדיו,מספיק שהאישה קיבלה חיבוק, ונשיקה על כף ידה מכיוון שהג'חנון שהכינה היה טעים, דוגמאות כל כך קטנות אבל משמעותיות לאושר רב..

אני אהיה מאושרת יום אחד, אני יודעת..עברתי קושי הרבה יותר גדול בחיים..ואצליח גם הפעם...

אוהבת כל אחד ואחת ממכם, ולא כועסת על אף אחד/ת..

אני קצת פחות בישרא, משקיעה יותר מזמני לעבודה ולילד, אני עוד אחזור לכתוב טובות ולהגיב בגדול.

שבוע טוב.

התפללתי בלילה. התפללתי כל כך. ביקשתי שאלוהים יגן עלי. יתן לי את האומץ לשנות. אני מרגישה לאט לאט את השינוי שחל בי. אני עם עצמי. לבד. מבלי עזרה כמעט מאף אחד (חוץ מג' ושוקולית) החברים הכי אמיתיים שלי. אני חושבת שרק שניהם יודעים בעצם את כל הסיפור. מכירים אותו לעומק. אני יודעת שיהיה לי טוב יותר לבד. עם הילד המדהים שלי. היום. זה נראה לי כמו סוף העולם. לפעמים בא לי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי. במיוחד שאני מנסה להסביר לילד. שאבא אוהב אותו. ויבוא לבקר. התשובות של הילד. ההבנה. גורמות לי לדקירות חזקות בלב. כמו סכין שננעצת בעימקי ליבי. וזרם הדם פורץ החוצה. ואני מפרפרת. יש לי קושי גדול לעמוד מול הסבל. ובעיקר מול הפחד. הפחד משתק אותי. ממה שיהיה. מאיך שיהיה. מאיך שאני אהיה. נפשית וכלכלית בעיקר. בונה כבר חומות של הצלה בראש. עבודה נוספת. אבל זה מגוחך. יש לי ילד לגדל. ואולי. אלוהים  יראה וישלח לי "מתנה". מישהו/משהו. לא יתן לי למעוד. למען הילד שלי. שאוכל לגדל אותו בנחת. ובעיקר בשלווה. אני גודלת לבד. כבר לא בא לי לשתף ולספר. שומרת לעצמי. לפעמים זה מעיק. שכמעט כולם יודעים הכל. סיכמנו שהוא עוזב ב 10 לאוגוסט את הבית. אין לו תקנה. פרא אדם. לא מוכן לשלם כרגע גרוש כדי לעזור. לא לוקח אחריות על המינוס. על השקים שיחזרו. על התוצאה שיכולה להביא אותי להיות מוגבלת בבנק. הוא טוען שהוא מצא מקום לגור. צריך את הכסף בשביל לחיות. הכסף ילך הרבה יותר מהר ממה שאתם יודעים.פה קבור הכלב. קלם פאדי אומרים בערבית.  אבל אני מוכנה. מפשילה שרוולים. יודעת שזה יהיה קשה. לא קל. ולא פשוט. לא לי. לא לילד. אבל בסוף זה ישתלם. 7 שנים אני סובלת ככה. בדם ויזע מנסה. מבליגה. מבינה. סופגת. מקריבה את עצמי. מעלה את נפשי למזבח. לא עוד. לא גיבורה בגרוש. אבל יודעת. שבסוף זה ישתלם. יש לי אנשים יקרים מסביבי. רוצה להאמין שלא יעזבו אותי לבד. אני רק צריכה להיות חזקה. הגעתי להחלטה. בעצם הגעתי מזמן. אבל עד עכשיו לא היה לי אומץ לפעול. עכשיו לאט לאט זה מתבהר לי. חודש הבא ימלאו  לי 35 שנים. יש כאלו שמקריבים נעורים. אני הקרבתי 7 שנים רעות. הנשיות שבי כבתה. הליידי שבי נעלמה. החן שלי נמס. האושר נלקח. אבל בסוף רוצה להאמים שהחופש מנצח. שיהיה טוב. שאהיה מאושרת. שעוד הספיק לבנות חיים חדשים. ואולי להביא לילד שלי אח/אחות.

אז למה הפחד משתלט עלי כל פעם מחדש?

ככל שזה מתקרב אני נעלמת.

איך עוברים משבר כזה איך? 

איזה קטע.

הפרו שלי מסתיים!!

בדיוק בכניסה 10,000.

זו סיבה למסיבה?