דרך החיים

31.8.2007

עברתי עוד שנה.

אמרתי לו בדיוק מה שאני חושבת..אמרתי שאני שונאת אותה, בדיוק כמו שהוא שונא אותו,

 וזה לא קשור בכלל אלי, זה קשור אליו, היא "מורידה" אותו למטה, גורמת לו לחזור אחורה, לימי הילדות הקשים שלו, אין לו גב ממנה, נוסף לכל הוא צריך לעשות הכל, אבל הכל! לפרנס, לטפל, לכבס, וגם לשטוף..

פחדתי מהתגובה שלו, אבל הוא לא כעס, רק כתב שזה "צפוי"...אמרתי לו שאני חושבת שמגיעה לו מישהי

הרבה יותר טובה, מישהי שתעריך אותו, שתתגאה בו, שלא "תיגעל"...מישהי שהוא יעניק לה את נשמתו ולא מפחד, אלא מאהבה...יש לו כזה לב רחב, והוא זקוק לאהבה אמיתית, בדיוק כמו ילד קטן...

אבל זה לא יקרה, הוא לא יעזוב, יש לו אחריות, הוא הקריב את חייו למשפחה הזו, בגלל הבנות, בטוח שלא בגללה...

הפחד הזה לעשות את הצעד...כל כך מוכר לי, הפחד מהלא נודע, מהתגובה, ההישרדות...

וזה באמת לא קשור למה שיש בינינו, כי בעצם אין. חוץ ממילים טובות ואוזן קשבת, או לייתר דיוק, כתיבה..

הקשר שלנו הוא דרך הכתיבה, לא יותר מכך, אבל כמו שתמיד חשבתי, וגם עכשיו, אנחנו דומים...כל כך דומים, כל כך מזדהים...ניקדתי לו שגם אם היה אפשר, לא היינו יכולים להסתדר יחד, למרות שאנו מוצאים כל כך הרבה של מכנה משותף...

פעם...הוא כבר אמר לי שהוא מודה לי, על זה שהצלחתי להעיר אותו, למרות שזה כאב...למרות שהמציאות טפחה לו בפנים אחרי המילים החריפות שלי, הפעם הוא בטוח לא יודה לי...הוא פשוט קרא...והפנים.

אני רק רוצה שהוא יהיה בסדר, שיקבל כל מה שמגיע לו בחיים.

לא כל כך בא לי לכתוב לאחרונה.

אני מרגישה סך הכל טוב.

אבל הריקנות אופפת אותי כמו תמיד.

משהו חסר לי.

משהו שימלא.

זה דומה בערך לתשוקה בלתי מושגת.

יד מלטפת.

אוזן קשבת.

ליליות חמים בשינה ערומה.

לילות קרים בחיבוק עז.

נשיקה וריגוש.

משהו.

משהו חסר.

שוקוליתי ילדה בן במזל טוב.

אני גאה בה.

היא עשתה את זה כמו גדולה.

שיואוו. איך בא לי.