החיים שווים חיים, כדאי לכם לחיות

הוא הלך בשדות אספלט, אוחז בסנדוויץ' כרוך במגבת נייר, כשחיוך רחב ומלא זימה מרוח על פניו. עננה של מסתורין עוטה אותו בדרכו, והוא נועץ בי מבט נוקב ומצחקק בהלכו. ללא רחם וחמלה חורט הוא בלבי צלקת של אימה, אותה לעולם לא אשכח ואנצור בבורות הזיכרון האפלים.

פרצופו מלא העוויתות נותן בי את אותותיו, שולח דמדומים בלבי ועותק את נשימתי. נשימותיו הכבדות ומעלות הצחנה מרעילות את האוויר שסביבי, ואני נאבק לקבל מעט אוויר צח.

ומצפוני לא נותן לי מנוח: כיצד נתתי לו לעבור כך? כיצד לא אמרתי מילה? ומדוע דווקא אני? מדוע אני הוא הקורבן?

הו, ערבי הקרח בהרצליה עירי!

תומר.