כשהכוכבים כבו.

יום חמישי, תל-אביב, השעה קצת אחרי 2 בלילה, ואני וחבר מדדים את דרכנו לאורך רחוב הירקון בדרך לפאב שקר כלשהו (שהתברר כסגור בסופו של דבר). אני מהורהר והאלכוהול כבר לאט לאט מתאדה לו, השמחה המוגזמת של החבר בשל עניין מסויים לא מדביקה אותי כמו בד"כ ואני מתחיל לאט לאט להתעצבן, לשקוע בעצמי ובמחשבות על אינסוף דברים, כבר לא מנסה להסתיר את זה שאני זז על טיפות אחרונות של סבלנות. הראש שלי מורכן ותזוזה לפניי גורמת לי להרים אותו.

מולנו במרחק לא רב עומדת חבורה של שלושה בנים, ערסים-קלאברים טיפוסיים, עומדים בחצי מעגל מול ילדה בלונדינית שעונה על שער ברזל לבן. היא מחייכת את החיוך הכי מטומטם שראיתי בחיים שלי (וראיתי כמה וכמה חיוכים מטומטמים), מתנדנדת כמו מגדל קוביות צר ברוח, והיא שיכורה שני צ'ייסרים מאיבוד הכרה. 

מראה כזה גורם לך להסיק מסקנה אחת אוטומטית, כמעט רטורית בהתחשב במצב של היום. כמה בחורות כבר הזילו אינספור דמעות על הכתפיים שלי בגלל שנאנסו? אני יכול לספור על יותר מיד אחת, אני זוכר שמות, מה בדיוק סיפרו לי. אני זוכר מקרים שקראתי, ששמעתי, שעברו בתור רכילויות, אני זוכר יום שלם שקראתי בקבוצת "אחת מתוך אחת" בפייסבוק. 

אנשים עוברים לידם, מתעלמים, לא שמים לב, או מצחקקים. הבחורה שהשתכרה יותר מדי, הם בטח חושבים לעצמם. אני שואל את עצמי כמה אנשים יכלו למנוע מקרי אונס אם רק לא היו מתקבעים במחשבות של "הזונה הזאת בטח תשכב עם כל דבר שזז כשהיא שיכורה". זאת המציאות, ואם לבעוט לאנשים בראש עד שישנו את התפיסה אני לא יכול, לפחות אני יכול לעשות משהו בעצמי.

אני זוכר שהתחיל להיות לי חם, ולקחתי נשימה עמוקה. החבר שם לב שאני מאט ומאט איתי, אני בספק אם הוא בכלל הבין מה קורה עד מה שקרה אחר כך. אני מאט כדי לתכנן מה לעשות, להעביר תרחישים, להירגע, אבל בראש שלי הסרט כבר רץ. אני צועד יש אליהם, לא מוריד מהם מבט ומקווה שהם מבינים את זה שהם המטרה שלי. ביטחון זה דבר מרתיע, במיוחד כשאתה נראה כועס ורגוע באותו הזמן.

אני חצי מודע לאגרופים שלי מתכווצים, פותח אותם שוב, מותח את האצבעות. אני מנסה לקלוט מי הדומיננטי מבין השלושה, אם אני אתקיף את הדומיננטי ראשון אולי האחרים יהיו יותר קלים. אולי יברחו. הם לא נראים לי יותר מבני 16 ואני מקווה שזה יפעל לטובתי. אני כבר לא רחוק מהם והתוכנית שלי ברורה. הבחור שבאמצע עושה רושם של הכי דומיננטי (מדבר עם הבחורה כשהאחרים שותקים), אחריו הטמבל עם השרירי מכון כושר והגופיה (נראה כמה תתגאה בשרירים שלך כשאני אסיים איתך, בן זונה מלוכלך), ובתחתית שרשרת המזון הבחור הרזה והשחום עם החיוך הדבילי ( שותק, מגחך, עם קצת מזל וקצת מהירות אני אגיע אליו לפני שהוא יספיק להגיב).

כשאני מגיע אליהם אני כבר עירני כאילו ישנתי 12 שעות, וכועס. 

"הכל בסדר?" אני שואל בקול הכי סמכותי שאני מצליח לגייס, פונה ישר לדומיננטי ומתעלם מהאחרים. שירגישו שהם אבק, שיראו אותו מהסס, שהחומה תאבד את החיזוקים. 

"כן, היא פשוט קצת השתכרה אחי" הוא עונה לי עם גיחוכון, ואני שואל את עצמי אם הוא סתם מהסס כי הוא לא מבין מה הבעיה או שמוזר לו שמישהו כן מתערב. 

"אתם לוקחים אותה הביתה לפני שיהיו בעיות". אני לא שואל אלא מצווה עליהם, ו"כן, קשה להזיז אותה כרגע" עונה לי השרירן עם קול עבה פחות ממה שחשבתי, ורק אז שמתי לב שהוא מדבר בסלולרי ובכלל לא התכוון אליי, והדומיננטי אומר לי "ברור", ולרגע אני שואל את עצמי אם עשיתי טעות בשיפוט. כולם חוץ מהשרירן בטרנינג לובשים סקיני ג'ינס ויסלחו לי כל האנשים הנאורים בעולם על הסטיגמות אבל הם נראים וגם טיפה נשמעים כאילו הם הרגע יצאו ממועדון גייז. אבל אי אפשר לדעת. הם לא נראים כאילו יש להם כסף למונית.

"אל תעשו שטויות" אני אומר ומנסה להסוות את העובדה שאני מתאפק לא לפרק לדומיננטי את האף ולדחוף את השרירן לכביש בתקווה שיפגע בו משהו או שהוא ימעד ואז אני אטפל במטומטם עם החיוך הדבילי, שבטח לא יגיב. במקום כל התרחיש הזה מסרט אקשן סוג ז' אני מקדיש עוד כמה שניות לנעיצת מבטים בדומיננטי שבסוף חוזר לבחורה ומנסה ליישר אותה. 

אני והחבר ממשיכים ללכת והוא עדיין שותק, לא מבין. אני רוצה להגיד לו שילך להטביע את עצמו בים רק על העמידה הרופסת והאדישה שלו לארוך כל השיחה במקום להפגין קצת קשיחות, במקום זה כשהוא מתחיל להגיד משהו אני מתפרץ למילים שלו.

"בוא בוא, בוא נשב שניה על המדרגות."

"אנחנו לא הולכים ל..."

"בוא נשב שניה, עזוב רגע. אני רוצה לוודא."

"מה לוודא? אה. אבל הם לוקחים אותה הביתה."

השיחה הזאת עוד מהדהדת לי בראש. אתה כזה מטומטם? אין מצב שאתה כזה מטומטם. 

הם מדברים איתה עוד קצת, מייצבים אותה בסוף. הם מתחילים ללכת.

"בוא." אני פוקד, והוא כבר לא שואל שאלות. אני עובר מהר לצד השני של הכביש והוא בעקבותיי. "למה אנחנו עוקבים אחריהם?" 

"אני רוצה לוודא." וגם, אני לא אומר, אני רוצה שיראו. שיגידו, הוא קצת משוגע, הטיפוס עם הקרחת והזקן, אם הוא עוקב אחרינו. אי אפשר להעמיד ככה, אין שום חור שחור שאפשר לדחוף אותה אליו. אונס לא יהיה היום. וזה עובד. הם שמים לב אלינו כמה פעמים, מדברים אחד עם השני, מעיפים מבטים לכ שוב. אני לא מוריד מהם את העיניים. בסוף הם עוצרים ליד דלת הזכוכית של איזה סופר קטן על רחוב אלנבי. הבחורה מקיאה איפשהו בצד ומצחקקת עדיין תוך כדי ואני מתאפק לא לחצות את הכביש ולסטור לה עד שתצא מזה ולא תשתכר עם חבורות של בנים יותר בחיים שלה, כי היום זה אולי אנשים נחמדים או גייז, אבל מחר יכול להיות שתמצאי את עצמך עם פנס בעין, דימום מאיזור המפשעה וסיוטים כל החיים.

הם כולם התיישבו וגם אני התיישבתי על שפת המדרכה. המטומטם חיפש מה להגיד או לעשות עם עצמו ואני המשכתי לבהות. 

אחרי משהו כמו רבע שעה בה הם ניסו קצת לעורר אותה, לתת לה מים ולא להיכנס לפאניקה מהפסיכי שעוקב אחריהם, החלטתי שהכל יהיה בסדר והמשכנו לכיוון הפאב. שהיה סגור.

ועד עכשיו, כמו כל אותו לילה, אני עדיין לא בטוח. אני שואל את עצמי אם הם באמת החזירו אותה הביתה. בראש שלי היא ממלמלת מתוך שכרות במחאה ולהם לא אכפת. בראש שלי היא מתייפחת במקלחת ולא מצליחה לשטוף למרות שהיא מסבנת ומסבנת ומסבנת ובוכה.

אולי הייתי צריך להזמין לה מונית בעצמי, לקחת אחד מהם בתוכה ולוודא שהיא חוזרת הביתה.

ואולי אני סתם נכנס לסרטים, ואני אמשיך להיכנס לסרטים, ובני זונות ימשיכו לאנוס ולצאת מזה עם הרגשה שהם גברים כי הם זיינו ועם מקסימום יומיים עבודות שירות תודות למערכת המשפט המטומטמת וחסרת התועלת שלנו.

___

לא כתבתי על בוקר, שלפני כמעט בדיוק חצי שנה הורדם סופית וסופנית על שולחן מתכת קר באיזו וטרינריה. אני גם לא ארחיב עליו עכשיו, על הכלב החמוד והמדהים הזה, שנהנה מכמה בעיות נפשיות לא מבוטלות. אני לא אכתוב על כמה אני מתגעגע לקפיצות השלום שלו כשהייתי נכנס הביתה בלילה, או ללראות אותו רץ על הדשא/חול סתם כי הוא יכול. אני לא אכתוב על איך לפעמים, כמו עכשיו, כשאני יושב מול המחשב, אני בהיסח הדעת מסתכל מתחתיי כדי לראות אם הוא שם באחת הפינות האהובות עליו וללטף אותו קצת. מערכת היחסים עם כלב היא עניין די פשוט ומקסים כשחושבים על זה.

במקום לכתוב על כל זה ועוד, אני אשאיר כאן את השיר שבעיניי תיאר את היצור מפוצץ האנרגיות והשמחה הפשוטה הזה ששמחתי להכיר, וגם היווה את ההשראה לשם המשפחה שלו כשפתחתי לו, מזמן, משתמש בפייסבוק.

Chuck Berry - Johnny B. Goode

http://www.youtube.com/watch?v=I8JULmUlGDA

___

גוליבר