נבכיי נשמתי

אני לא מאמינה באלוהים, אף פעם לא האמנתי באפשרות כזו. אכישהו כל חיי דבקתי בגישה הזו, כמעט התעקשתי לדבוק בה. אולי משום שזה היה אחד הדברים הכי ברורים לי מאז שאני זוכרת את עצמי. הדבר העובדתי הקבוע היחידי כמעט. המונים ניסו לשנות את דעותי, ולו רק לתהות לרגע. אף אחד לא באמת הצליח, וזה לא מפתיע. לא הייתי בשלה להכיר בשום דבר אחר, לא הייתי מוכנה. יש דברים בחיים שמוטב להשאירם כמותם, כי לא באמת יש לנו כוח להתמודד עם כל שאלות ומטרדי החיים.

למרות חוסר אמונתי, יום הכיפורים הוא תמיד יום מיוחד. כשמתהלכים ברחובות, בין החנויות והמכולות ומכל עבר שומעים "חתימה טובה" זה משרה אווירה אחת, יוצאת מן הרגיל. צמתי מאז גיל 12. אולי 13. הסיבות לכך מגוונות. המרכזית שבהן היא העובדה שזה היה טרנדי בזמנו. כל בני גילי צמו, ורק היה נראה לי טבעי לעשות זאת גם, אף על פי שאבי אף פעם לא נהג לצום. מאוחר יותר פתחתי סיבה קצת אחרת למה עלי להמשיך ולדבוק במנהג. "חיבור לשורשים" נהגתי לומר, במן חצי תירוץ חצי סיבה.

האמת היא, שהצום ביום הכיפורים הוא צום מיוחד. הוא צום מטהר. יש איזו שהיא הרגשה מופלאה בלהתנתק ליום אחד מהבלים ושגרה, כמו מזון, שתיה, ובילוי, ולשקוע לתוך ספר. כן, כל יום כיפור אני קוראת ספר, מההתחלה ועד לסוף. זה מן מנהג שכזה. הפעם, אני לא בטוחה שאני אצליח לעמוד בו, כי הספר שהכנתי לי הוא עב קרס באופן קצת מרתיע. אישה בורחת מבשורה של גרוסמן. כמה מעניין שיוצא לי כמעט בכל יום כיפור לקרוא גרוסמן.

עכשיו אני בת 18, עם ביטוח לאומי שמתדפק על דלת חדרי התמים, הצבא שכבר מחבר חוטיו לאבריי מתכוננן למופע, החיים שמצווים עלי להיכנס לשלב הבא. אני חושבת על סליחות, על ה"סליחה" התמימה שנהגתי להרעיף על חברי ביום זה בשנים עברו. הסליחה החסרת משמעות הזו. אמנם אין אני מצטערת על שאמרתי סליחה. זה אף פעם לא מזיק. אני מצטערת על שלא אמרתי אותה בזמנים שבאמת היא היתה נזקקת. ואולי יותר מכל היום הזה מגיע בשביל שלא נצטער. הרי בסופו של דבר העבר מת, ונותרנו רק עם ההווה. עלינו לעשות חשבון נפש היום כדי שמחר יהיה טוב יותר, ולא כדי לאסוף שברים נושנים. בסופו של דבר, עלי לסלוח לעצמי. לבקש סליחה מעצמי, כמו בכל שנה. להזכיר לעצמי את החלומות והשאיפות שלי כל בוקר, כל נשימה. לא לוותר ולהיכנע למושגים כמו כסף. הבורגנות היא אחד הצללים הגדולים ביותר של החיים המודרניים.

אני עוצרת וחושבת, על דברים שפספסתי ודברים שלא הבאתי לידי מימוש וכמעט נעתקת נשמתי. איך אנחנו נותנים לדברים כמו פחד וחרדת נטישה לעוות לנו את החיים? איך אני מסונוורת מדברים כל כך לא מציאותיים? ולמה לעזאזל אני לא יכולה פשוט להרפות?

"מיץ'", לחש מורי.

כן?

הוא גלגל את בהונותיו בין אצבעותי.

"תסתכל בי".

הרמתי את ראשי וראיתי מבט עז בעיניו.

"אני לא יודעת מדוע חזרת אלי. אבל אני רוצה לומר רק..."

הוא עצר. קולו נשבר.

"אם יכול היה להיות לי עוד בן, הייתי רוצה שזה יהיה אתה".

השפלתי את מבטי, בעודי לש את בשרו הגוסס בין אצבעותי. למשך רגע, הרגשתי פחד, כאילו בעצם קבלת דבריו אני בוגד באבי שלי. אבל כשהרמתי את מבטי, ראיתי את מורי מחייך מבעד לדמעות וידעתי שאין כל בגידה ברגע שכזה.

אני רק פחדתי לומר שלום.

(מתוך "ימי שלישי עם מורי" מיץ' אלבום)

אני מאחלת לכל קוראי הבלוג הזה, חתימה טובה. שנה טובה, ומי יתן לנו שנה שקטה עם המון נחת ושלווה.

נועה.

השיר הזה, השיר האהוב ביותר על וולט דיסני, מספר בדרך מאוד מרי פופינסית, עד כמה הנתינה המינורית היא בעלת המשמעות. שיר נפלא להעביר את התקופה הנוכחית.