נבכיי נשמתי

בסופו של דבר זה מה שצריך.

כל ישות בעולם הזה, בן אדם, מכילה בתוכה את הדרך האישית אליו.

לא תוכלו לקרוא בספרים, מדריכים, ללמוד ממורים, אנשים אחרים. הדרך אליו היא יחודית, אחת במינה, בלעדית.

רובינו נתעסק כל חיינו בחיפושים אחר הדרך. רובינו נשכח מה בעצם מיחד אותנו משארית האוכלוסיה הגלובאלית.

רובינו לא נשים לב, כי הדרך בכלל אינה חשובה.

כי אתם מבינים, זה המטרה, המטרה היא שמשנה. המטרה האוטימטיבית המשותפת לכולנו.

אנחנו עיוורים אם אנחנו חושבים שכל אחד לבד מסוג להגיע אל המטרה. אנחנו גם ככה עיוורים. אנחנו לא רואים שכקבוצה, גזע, שכאנושות יש לנו את האמצעים והיכולת להביא את כל אחד ואחת מתושבי העולם למטרה הזו, במינימום מאמץ.

אני מפחדת. כל כך מפחדת לפספס את הפואנטה של החיים. מפחדת לשקוע בחיפושים אחר הדרך. זה כאילו שהחברה כבר כופה עלי, משליכה עלי את התסכולים שלה. לזנוח את החלום שלי? למה? רק בגלל שהסיכויים שאני אצליח קלושים? פתאום זה נשמע כלכך לא הגיוני.

אני נכנסת לבריכת כרישים שמפחידה אותי. אבא שלי מלמד אותי על הבורסה בכל הזדמנות שיש לו. דואג להזכיר לי שעלי לשלם ביטוח לאומי, ביטוח בריאות... דואג להנחיל את כל הערכים הנורמטיבים הבורגניים האלו. החיים של העובד הפשוט, שסופר כל פרוטה, שוב ושוב ושוב ושוב...

המציאות היא מקום כל כך אכזר לפעמים, כל כך מעוות. אני עומדת מנגד בנתיים. בוחנת, מסתכלת על הלבה שעומדת מולי. כל פעם שאני נוגעת בה אני נדהמת לגלות, כל פעם מחדש, כמה זה כואב להצרב ממנה, ורק בגלל שהורגלתי לחשוב שהתחושה הזו היא תחושה לא נעימה, היא נקראת כאב. יום יבוא ואני אכנס לשם. זה יהיה היום שבו אאבד הכל. אני תוהה, האם יש אפשרות אחרת? האם יכול להיות שאפשר לחיות אחרת? בלי הכסף הזה, שהורס כל חלקה טובה, אבל יותר חשוב, בלי המועקה הזו, השגרה הבורגנית הנוראית הזו. אפילו החלום שלי הוא נגזרת כל כך ברורה של המציאות הכספית.

זה כואב בפנים, כל כך כואב לעמוד מול עמוד הלבה הזה, להבין ולראות שרק יותר רע הולך להיות מעכשיו, ושאני לגמרי לבד מול עולם שלם שרודף בדיוק אחרי הדברים שעכשיו אני אתחיל לרדוף אחריהם.

ואני אדרוס אנשים במעלה הסולם. אני אדרוך על כל כך הרבה אנשים, ואנשים ידרכו עלי. כל הזמן. מן מעגל סובב של סבל אנושי, שהוא לגמרי פרי יצירה שלנו.

האור היחידי שנראה באותה מנהרה, הוא תקווה לסולידריות מנימאלית, והידיעה שיש לי משפחה שתתמוך בי. האור היחידי הוא שבריר של רגע שמדגדג בפנים שאומר לי:

"האושר הוא עניין יחסי. לאדם עני שחי ברחובות עבודה קבועה עם משכורת מכובדת זהו אושר. יש אנשים שעבודתם היא כל צרותיהם בחיים." ואני שואלת "ומה עם אנשים שיש להם הכל?"

אין לי הכל. אף פעם לא היה לי הכל. למעשה אני יותר קרובה לעניים. אני ענייה מבחינה נפשית. הדבר היחידי שאני נאחזת בו כמו אחוזת טירוף הוא אחי הקטן. הדבר היחידי שדוחף, שמעודד, שמשכנע לא לוותר. להמשיך לחפש אחר תשובות. כי באמת שאין כל טעם לעבור במנהרה החשוכה והנוראית הזו, אם אין מטרה בסופה. ואולי זה נכון שבאופן חומרי תמיד סיפקו לי את הצרכים שלי, אבל החברה שלנו איבדה משהו בדרך. בדרך שם בסולם כלפי מעלה שכחנו את הנפש. שחכנו שאנחנו שונאים לדרוך על אחרים, שכואב לנו לפגוש את הקופאית שבקושי גומרת את החודש, שכסף לא באמת מעניין אותנו, הוא רק דרך ל-... דרך ללא מוצא.

אז נשבעתי שבחיים אני לא אהיה כשלון. שבחיים אני לא אריב עם בן זוגי לעתיד על כסף. שאני תמיד אדאג שחשבון הבנק יהיה מלא מספיק. שאני אף פעם לא אשים את טובתי האישית לפני טובת המשפחה, הילדים. אבל עכשיו אני מתחילה לחשוש, לחשוש שלקום בבוקר ולמלא שעות בשביל לקבל כמה שיותר משכורת נפוחה זה לא באמת מה שאני זקוקה לו. האם הסיפוק האמיתי באמת יגיע כשאני אדע שלילדי אין מחסור חומרי? ומה באשר למחסור נפשי? מחסור שהוא סמוי, אבל חשוב לא פחות מהחומרי. אולי יותר.

האם חשבון בנק נפוח זה באמת הדבר הנכון? בסופו של דבר, כל דבר הוא בעל מחיר. המחיר של חשבון בנק שכזה, הוא להתעורר בוקר אחד, בגיל 60 ופתאום לקלוט שהבן/בת שלי מתחתנים... רק אתמול הם נולדו... איך יכולתי לפספס?

אני לא רוצה לפספס את הרכבת. כל יום שעובר אני מרגישה שהיא מתרחקת ממני. כל יום שעובר עלי כאן לבד, בחדר הרותח שלי אי שם בבית פרטי באיזור המרכז, הוא עוד יום של גסיסה נפשית איטית בתוך השגעון העירוני הזה. אני צעירה כן, אבל עדיין ריח ההחמצה כל כך חריף באפי. אם זה על קשרים שלא נוצלו. בעיקר על כל הרגשות שעצורים בתוכי, מחכים שאני אשחרר. כל אותו מכלול של חמלה, נתינה, תשוקה. מכלול שאיננו מנוצל. במקום זה רק כאב, חולשה, אכזבה.

ואני לא יכולה להאשים את כל העולם במצבי. אין בזה טעם. רק להשמיע קול מינורי שצועק לעזרה, אי שם מתחתית הסולם.

נועה.