נבכיי נשמתי

עשינו אודישנים, היה קצת מאכזב, רק בגלל שלא באו אנשים (כלומר באו, שלושה). ציפיתי שיבואו *קצת* יותר. נו מילא, היה ממש נחמד לדבר עם כל המתמודדים. זה אפשר לנו לחפור הרבה יותר לעומק על מה זה הולך לגבות מהם, על מה זה אומר לקחת חלק בפרויקט שהתקציב שיש ברשותו הוא בדיוק 0 שקלים.

אין לי מושג למה אני עושה את זה שוב. האמת, היה ממש קשה בפעם הקודמת. זה גבה ממני מחיר אישי כל כך כבד, שלפעמים יש רגעים שאני חושבת... שאולי קצת הזגמתי. אבל היי, אם לא הייתי מגזימה לא היה מחזמר. אם אנשים בצוות ההוא של שנה שעברה לא היו לוקחים את זה עם כל הלב (והכיס) לא היה יוצא כלום ולא היינו מחוללים את המהפכה הזו, הקטנה והשקטה הזו, שכל כך רצינו לחולל.

אני מודאגת נורא. הפעם, אנשים לא יתרמו כסף. הפעם אין לנו את אותם 1900 שקלים שגייסנו בתרומות. אין לנו כלום. אנחנו כבר הוכחנו את עצמינו, ועם ההוכחה מגיעה הדרישה. בתור אחראית כספים, ובכן, אני מאוד פסימית. אני לא רואה שום מצב שבו אנחנו באמת מסתדרים בלי לארגן איזה שהוא תקציב שיעזור לנו, גם אם כולם קונים את הקוספליי שלהם, ומשלמים על הנסיעות, ולא מבקשים החזרים על טלפונים. איך אפשר לגרום למישהו להשקיע בנו ולגרום לזה להיות ריווחי? הרי אי אפשר לגבות עוד כסף על המחזמר, אף אחד לא יבוא לצפות בו, זה גם לא מה שאנחנו רוצים לשדר.

למה אין איזו שהיא קרן ממשלתית לקידום אמנות בקרב נוער? זה לא בסדר... למישהו יש רעיונות?

למה? למה אני לא יכולה להתאהב באנשים שאני יכולה להשיג? למה תמיד, אבל תמיד, זה אותו אחד שלא ירצה בי/ שכבר חצי עולם מחזר אחריו. למה? כן, כנראה הבלתי ניתן להשגה עושה לי את זה, אבל פאק, זה כואב כל כך, ולא יוצא מזה כלום. מזוכיזם או לא? -__-

זה פשוט קלאסי כל כך, וזה מעצבן אותי עד כדי טירוף. אז מה, שנגדל חתולים עד גיל 100?

נועה.