נבכיי נשמתי

איך פתאום קורה שמקום שהיה הבית שלי, המפלט, המקום להניח בו את הראש ולנשום, הופך פתאום למקום מנוכר כל כך?

הלכתי לתיכון, כדי לעבוד שם במשרה שהוצעה לי. בעודי מחכה לאחראית, ורואה את כל המורים המוכרים במסדרונות (שכבר הספיקו לשכוח אותי, או שמעולם לא זכרו) אני מרגישה איך שכל פינה זרה לי. כמה שהמקום הוא כבר לא חלק ממני, וכמה שקשה לי לעמוד שם. ממש קשה, מן מועקה נפשית.

אני עומדת בדיוק באותם המקומות שמהם יש לי זכרונות חזקים. מקומות שהיו רגעים כל כך קריטיים בבנית האישיות שלי, בכל מה שהתיכון אי פעם היה בשבילי. אף לא זכרון אחד. כלום.

האחראית מאחרת ברבע שעה. המזכירות לא יודעות כלום. פתאום נזכרתי בחוסר התיאום המעצבן בתיכון, בדברים ששנאתי כשרק הנחתי את רגלי שם בפעם הראשונה. החלטתי שנמאס לי ואני הולכת הביתה, דלפונה.

בלילה יצא לי להמשיך קצת לחשוב. איך זה יכול להיות? למה? מה הסיבה? ואז נשמע קול צלול וחד של נפילת האסימון. זה לא המקום. זה הכל, אבל לא המקום. הסיבה היחידה שהתיכון היה מקום מפלט היא העובדה הפשוטה ששם היו אנשים שיכולתי לסמוך עליהם במידת מה. מכלול של כמה בודדים שעצם נוכחותם היתה המשענת המחזקת.

ואז ניסיתי להוציא אותם מהתמונה. "מה היה קורה אילולא אותם פרטים לא היו נמצאים בסביבתך?" שאלתי את עצמי. נותרתי עם הניכור למקום. עם רגשות תסכול וחוסר בטחון עצמי, תחרותיות וחוסר סיפוק. אולי רק עכשיו, אחרי שאני מנותקת באופן כל כך דראסתי מהמקום אני יכולה לראות את זה.

נקשרתי לאנשים, ולא למקום. זו הסיבה שבכיתי בטקס. זה לא שלא רציתי כבר לעזוב את התיכון ולהתחיל בחיים שלי, זה לא שפחדתי מהצבא או מהחיים, פשוט לא רציתי לאבד את המשענת הזו.

אני כנראה אסרב לעבודה הזו בתיכון. יש משהו בתוכי שפשוט לא מסוגל להיות שם. שרוצה לברוח כמה שיותר מהר. כנראה שבנושא הזה אני קיצונית, או שאני אוהבת את המקום, ואם אי אפשר אז שנאה. שנאה שעוזרת קצת להתמודד עם המצב החדש. החלטתי שטוב לי עם הביביסיטינג המזדמן, שזו העבודה שמתאימה לי. האמת אני די נהנת מזה, ו120 שקל בשבוע (או שבועיים, זה תלוי) זה דמי כיס לא רעים בכלל. באשר לעבודה קצת יותר אנטנסיבית? זה קשה לי, אני מרגישה שאני עוד לא מוכנה לזה. כן מפונקת, אני מודה. ילדה עם כפית כסף. זה אומר שאני צריכה להרגיש רע בנוגע לזה?

אני מצטערת שבסופו של דבר לא ניפגש יותר. אני לא כל כך רוצה לתת לזה לקרות. אנחנו גם לא נדבר יותר כנראה, אף פעם. חבל, היית הדבר הכי קרוב אלי אי פעם.

נועה.