גשם, סקסופון ופסנתר. זה כל מה שצריך כדי לקלף את כל קליפותי אחת אחת, עד שאני מרגישה כל כך פגועה. שברירית.
זה נדמה כאילו אם מישהו יגיע עכשיו ויאמר משהו קטן לא במקום הכל יתפרק. אני מחבקת את עצמי בין הסדינים לפוך בקור המקפיא של הלילה ושואלת את עצמי "לאן נעלמת נועה? לאן".
כשהייתי קטנה אבא שלי תמיד אמר לי "זה לא גשם כזה נורא ואת לא עשויה מסוכר את יכולה לצאת החוצה". אני מרגישה שאני עשויה מסוכר, שכבות שכבות של כל מיני דברים מזוייפים נמסות כרגע, משאירות אותי עם תמצית קטנה ומצומצת כל כך של זכרונות. "הרבה לא הספקת בחיים עדיין מה?" כן, אין מספיק זכרונות, אין מספיק זכרונות מתוקים. אני לא חושבת יותר על כל כך הרבה דברים שנהגו להטריד אותי. אני קצת חוששת שאני מתחילה להתקבע. מפחדת מהיום שבו אני אכנס לתרדמת מבלי לשים לב איך החיים חולפים על פני. אבל את זה אתם כבר יודעים.
החורף הזה, יש לו ריח של דברים ישנים. יותר מכל חורף אחר. הריח הזה של האדמה הגוססת שצמאה לטיפת מיים כל הקיץ, ועכשיו היא לוגמת בכל כוחה, הריח הזה נושא בחייקו ריח נוסף, של ילדות. ילדות נשכחת, רחוקה, ילדות שאיבדתי מהר מידי. תמימות שאיבדתי לתמיד.
אז הברים באלנבי הם כבר מקומי הקבוע, וכך גם הבירה והקוקטיל. האם המלנכוליה החורפית הזו היא משהו עמוק, או שטחי? יכול להיות שזה בכלל ההורמונים שלי שקצת קפצו היום. יכול להיות שזו השגרה ששואבת אותי. אם הייתי צריכה עכשיו להיכנס למסגרת, נניח בית ספר, אוניברסיטה, אני תוהה עם הרגשות היו זההים, עם המסיכות שהרקיבו לא היו נבנות מחדש.
אני אוהבת את זה, אני אוהבת את הרעיון שהמסכות האלה נושרות ממני, כמו תהליך השלת העור. הפנים שנגלות מתחת למסיכה חכמות יותר, נעימות יותר, אמיתיות יותר, אבל הן כל כך עדינות, שכנראה המצב לא ישאר כך הרבה זמן. למען האמת, כנראה שכבר מחר אלבש מסיכה חדשה, כמובן, בהתאם לצווי האופנה החדשים.
מצברוח סהרורי למזג אוויר חורפי. אין כמו מלנכולית חורף עם כוס תה מול הגינה. פשוט אין כמו זה.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
