נבכיי נשמתי

כל כך הרבה מחשבות עכשיו. ללא ספק דכאון. טוב, זו רק היתה שאלה של זמן מתי הוא יגיע.

חבל שיש לי כל כך הרבה סיבות למה להיכנס לדכאון עכשיו, הייתי רוצה קצת פחות. קצת.

אני עייפה, החיים פה בחוץ קשים מידי, ועוד אפילו לא נגעתי בקצה הקרחון. אין לי כוח להתמודד עם זה, אין לי כוח שוב לנסות לאגור כוחות, שוב לנסות לטפס וליפול הכל שוב בחזרה.

אולי היום אני מבינה את המשפט שלך- לא איכפת לי לחיות כמה ימים פחות. אני זוכרת שאז, זה עצבן אותי. עצבן אותי איך אנשים מזלזלים בחיים שלהם, והיא במיוחד. היום הרגשתי את זה, את הבדידות העמוקה הזו שיש בחיים המודרנים, את העובדה שלא משנה כמה אתה לא לבד, אתה לבד. תמיד. איכשהו מצאתי את עצמי נזכרת במשפט הזה שלה ואומרת... וואלה.

הסביבה שלי דורשת כל כך הרבה ממני, ולרגע לא חושבת לתת בחזרה. זה מתיש, נורא.

אני כבר מחכה ליום הזה, לאירוע השמח הזה, לפגוש שוב את כולם. לקבל את ההזדמנות לומר "מכל הדברים שהתגעגעתי אליהם, הכי התגעגעתי אליך" ולהתכוון לכל אות. וזה כבר עובר לי בראש, כל כך הרבה חודשים לפני. הלוואי שזה היה יותר פשוט, קצת יותר פשוט.

אולי יותר מזה שאני מתגעגעת אליך, אני מתגעגעת להרגשה הזו, לאופטימיות שהיתה מוחדרת בי כל פעם מחדש. רק לעמוד שם ולדבר, זה כל מה שהייתי צריכה, זה מה שהחזיק אותי.

יותר מכל ההורים שלי לא ממש מבינים את המצוקות שלי, ולא משנה כמה אני מנסה להסביר זה פשוט לא עובד. הם חושבים אחרת. כשאמרתי להם שקשה לי להיכנס לתיכון, וקשה לי לעבוד שם, הם צחקו עלי. "זה עבודה, את לא צריכה לאהוב את הקירות". הסברתי להם שאני פשוט מרגישה שזה מחזיר אותי אחורה וזה לא עושה לי טוב, ושוב, זלזול. אז רציתי להמשיך להסביר ו... נחנקתי. כלומר לא ממש נחנקתי. נעתקו המילים פשוט. הרגשתי מן מועקה כזו של "נו באמת, זה פאטתי הם בחיים לא יכולים להבין אותך".

וזה כנראה מה שהכי חסר בכל הסיטואציה, ההרגשה הזו שאני מובנת, שמכבדים אותי שתופסים ממני משהו ולא איזה משרתת פרזטית שלא הולכת לעבוד כי חושבים שהיא עצלנית. האנשים היחידים שהבינו אותי כבר לא בחיים שלי, וזה כזה מתסכל.

זה מתסכל שאני כועסת עליך, על הבנאדם הכי קרוב אלי בעולם. אני לא מסוגלת לדבר איתך מרוב כעס, למרות שאתה ממש לא אשם. אבל פשוט אי אפשר לצפות מקשר, כל סוג של קשר, שימשיך כשאנחנו לא מדברים חודשים. אי אפשר לצפות שתחזור והכל כאילו כלום. אי אפשר לצפות שכשאתה לא נמצא פה ברגעים הכי קשים שלא יכאב לי. מתוך הכאב הזה צמח לו הכעס. כאב על סוג של אובדן רוחני. כי עד כמה שאתה לא רוצה להודות בזה, זה נגמר, כמו סדרת אנימה טובה שבסוף, יש לה סוף.

יש כרגע מן הרגשה מרירה בפנים. כאילו מישהו דחף לי איזו תרופה מרה, עם כמה אבנים שיתקעו בלב ובגרון.

"לא חסר לך אהבה?" בטח שחסר. על מי את עובדת יא חתיכת מפגרת. כל כך מטומטם לנסות להשלות את עצמי שלא. פשוט כל כך מטומטם וחסר פואנטה.

"אז צאי לשם ותמצאי" ניסיתי, באמת, נכשלתי. פעמיים. וזה כל כך כאב.

והמשפט שאני רוצה לכתוב לסיכום הוא "אמא אני צריכה חיבוק" אבל הוא אף פעם לא היה נכון עבורי, לצערי. לפחות יש עוד כמה שמות בודדים שיכולים להיכנס למשפט הזה. גם משהו.

נועה.