נבכיי נשמתי

דף חדש ביומן. חודש נובמבר.

אני בוחנת את התאריכים, המשימות. "עמוס" אני חושבת וחיוך נמרח על פני. אני אוהבת לחץ, אוהבת את האדרנלין שיש בזה, ואת הסיפוק.

בין היתר, אני מקווה החודש להסדיר את עתידי הצבאי. אני עוד לא יודעת למה אני מקווה, לקבל את כל הפטורים בעולם, גם כאלו שאני לא צריכה, או לא. מצד אחד זה יקל עלי, יקל על כל הנושא, מצד שני, אני צריכה שהצבא יהרוס אותי קצת. כן זה נשמע מזוכיסטי, אבל אני צריכה קצת ממש קצת להרגיש את החוסר צדק הזה. את המציאות. נמאס לי שהכל בא בקלות, ורק עכשיו אני מתחילה להרגיש את הקושי שבחיים בוגרים. זה טוב. אני מרגישה שזה מחשל אותי, ואני רוצה לספוג קצת חרא בצבא, כי אני רוצה להתחשל. אני לא מספיק מחושלת, לא מספיק מעזה, עדיין מתבגרת פחדנית.

אני רוצה שהצבא ילמד אותי לעמוד על שלי, שאם אני אצטרך משהו אני אהפוך שולחנות כדי להשיג אותו, ואולי לפעמים זה לא יעזור, ואני לא אקבל את מה שאני רוצה ואני אצטרך להתמודד עם זה. זה משוגע קצת, אני יודעת.

אני מרגישה משהו כל כך בוסרי בחיים שלי כרגע. משהו שלא מוכן לזה עדיין. כלומר לחיות ממש (עבודה מסודרת, חשבונות וכד'). כמובן שאם לא היה את הצבא ישר הייתי הולכת לאוניברסיטה... אבל אני חושבת שהחיים לא לוקחים משהו בלי לתת, והשנתיים האלה בצבא כן יתנו לי משהו, גם אם זה המון עצבים ותסכול, בסופו של דבר אני אצא מחוזקת. אני מקווה. אולי אלו מחשבות רומנטיות שאין להם מקום במציאות. כנראה שאלו שאריות הילדות האחרונות שלי שיתפוגוג בעוד 3 חודשים. אז זה טוב שאני מצפה לאכזבה, אני מוכנה להתאכזב, אני יודעת שאתאכזב.

בזמן האחרון, בשנה וחצי האחרונות אני נחשפת לעולם כל כך אחר מהעולם שלי, וזה העולם הדתי, לא בהכרח חרדי. בתור כופרת ללא אלוהים (מתוך בחירה אגב) אף פעם לא הבנתי את העולם הזה, היתה ועדיין יש לי, בורות עצומה בנושא. זה כנראה הפער שעליו מדברים כל הזמן, הבורות של שני הצדדים שמלוכדים ממש חזק בתוך העולם שלהם. אנחנו בחלום הישראלי-אמריקאי שלנו והם בעולם הדת וכל מה שקשור לזה.

אכן יש לי שכנים דתיים, ואפילו חרדיים בהמשך הרחוב. והחים ברחוב השתנו מאז שהם הגיעו, לא בהכרח לרעה, אבל כבר צריך יותר להקפיד על שקט בשבת. אין ספק שזה משנה את כל שגרת החיים, ותכלס אין לי בעיה איתם, הם מאוד נחמדים כשלא מעצבנים אותם (השכנים שלנו). אבל הם שכנים שלנו כבר כמה שנים, והם לא פתחו את עיני בנוגע לעולם הזה.

לפני שנה וחצי התחברתי אל שתי בנות דתיות (שאני עדיין לא יודעת איך הן מגדירות את עצמן, הרי יש כל כך הרבה זרמים תחת המילה "דת") ומאז לאט לאט אני זוכה ללמוד ולצפות יותר ויותר על העולם השונה הזה. אין לי בעיה עם שמירת כשרות ובכלל כל הנושא הזה של "איך להתנהג". בכלל, בגדול, אין לי בעיה עם שום דבר בדת, זה פשוט לא מתאים לי. יש רק משהו אחד שקצת מוזר לי, וזה כל נושא החתונה. עכשיו, חשוב לי להבהיר שאני לא מעבירה ביקורת, רק מעלה את התהיות שלי בנושא, משום שזה משהו שמאוד זר לי.

זה נדמה כאילו חתונה זה משהו חברתי, תופעה ממש. אם אתה רוצה מעמד, לך תתחתן, ורצוי כמה שיותר מהר. מוזר לי שאין התייחסות לדברים כמו בשלות מינית, או נפשית. בכלל, מחפשים מישהו כדי להתחתן איתו, זו המטרה. אני תוהה אם באמת זה רק בשביל החתונה, או שגם מחפשים זוגיות מתחת לפני השטח. ואיך אפשר להתרכז במשימה כל כך הרת גורל שכזו כשהמשפחה כל כך לוחצת, כשמדוברים בנערים, נערות.

כשהבנתי שלהתחתן בגיל 23 זה כבר להיות זקנה בלה, לרגע לא באמת הבנתי מה אני שומעת. זה נשמע לי כל כך הזוי, שונה. כשאני רואה מהצד שלי את דוד שלי, בן 38, רווק, ללא תקווה. ואולי זה נכון, ואולי אחרי גיל 23 באמת הסיכוי להתחתן יורד משמעותית? אולי הרכבת עוברת כבר אחרי הגיל הזה? הרי אני מכירה כל כך הרבה מקרים של אנשים רווקים והסיפור שלהם כל כך דומה. כמו שבלונה שכזו.

שני קטבים, שני קצוות, והאמת נמצאת באמצע. חבל שכל כך קשה לתפוס את האמת, ולהביא אותה לידי מימוש. חבל שאף אחד לא באמת יודע להצביע על נקודת האמת. ואולי טוב שכך. אז אני החלטתי שלהתחתן מייד אחרי הצבא זה לא משהו שאני הולכת לעשות. אני רוצה להיכנס לאוניברסיטה, ללמוד, להיות צעירה. להיות חלק מהסצינה הצעירה, אבל לא התל אביבית. בזאת החלטתי שאין סיכוי שאני לומדת בתל אביב, באוניברסיטה, למרות שכנראה לא תהיה לי ברירה.

בכל אופן, אני אלמד ואז אעבוד ואם אתקל במשהו טוב בדרך אני אקטוף אותו. ללא ספק. בסופו של דבר, זה יותר חשוב, זה הכי חשוב, קריירה זה חשוב גם כן, אבל זה רק אמצעי זו לא המטרה. אסור לי לשכוח, אסור, פשוט אסור לשכוח מה היא המטרה האמיתית.

לוחצים עלי לעבוד עכשיו, לעשות משהו עם עצמי בשלושת החודשים הנותרים. לא רוצה. לא מתאים לי. אני רוצה להתבטל. אני רוצה להרגיש, במעט הזמן שעוד יש לי, איך זה לחיות בלי צרות. בלי צרות בכלל, רק בדידות.

נועה.