נבכיי נשמתי

יום גורלי משהו בעתידי הצבאי. נסעתי השכם בבוקר אל לשכת הגיוס לוועדה רפואית, צוו התיצבות.

בכניסה משפחות, מצלמות, חיילים טריים של כמה שעות. דמעות ופרידות ברחבת האוטובסים. נכנסתי אל הבניין כשאני חושבת "בקרוב אני".

קומה שניה, מחשב כחול. כן, אני יודעת. בקומה הראשונה- צוו ראשון. היה משהו מאוד סמלי בעובדה שלפני דקה הייתי באיזור המתגייסים, ועכשיו אני באיזור המלש"בים. כל הילדים האלה, שעוד לא הספיקו להתאכזב מהצבא, שעוד הבערה והרצון להתגייס זורם להם בעורקים. המשכתי בדרכי כשאני חושבת "זה כבר לעולם לא".

למזלי, אני ראשונה. הגעתי מספיק מוקדם, עוד כשרוב התור נמצא למטה ולא בוועדות הרפואיות. "מס' 2 בתור, אנא המתנ/י".

נכנסתי די מהר, ואני די בטוחה שהרופא הצבאי היה אותו אחד שבדק אותי בצוו הראשון, זה היה משעשע, כמעט התחשק לי לשאול אותו "מה המצב?". בדק מסמכים, הבין פחות או יותר את המחלה שלי, יותר נכון הפציעה שלי, ואמר לי "ברור לך שירד לך הפרופיל עכשיו נכון?" כאילו הוא חושש שאני איזה מורעלת אחת שתקפוץ עליו באיומים. "אין בעיה, כן אני יודעת" אמרתי, קצת מנסה להרגיע אותו. "טוב אז... אני נותן לך 72, חחח כמו שלי", בכייף השבתי. זה היה נשמע ממש ראנדומלי ה72 הזה. כאילו "אן דן דינוווווו! 72! מזל טוב!!".

"תגיד... מה עם הקלות? פטורים?" שאלתי בחשש. "בטח בטח, יהיה לך, אבל זה לא עושים עכשיו, אלא ביחידה שתגידי אליה". אנחת רווחה. לבסוף הוא ביקש ממני לצלם מספר מסמכים ושוחררתי הביתה, עם 72 על המצח במקום 97.

שמחה וטובת לב יצאתי לכיוון הכביש הראשי, לחכות להקפצה שלי לתחנת הרכבת. פתאום שמתי לב למשטרה, ואיזו מבוגרת (באיזור ה50 מתקרב ל60) מחזירה שלט. האותיות לא היו ברורות, אבל הבנתי שזו הפגנה. עברתי לצד השני של הכביש וקבלתי מושג הרבה יותר טוב.

אלו היו משתמטות ואמהות שהטיפו נגד הצבא, בעד השתמטות. בין השלטים שהונפו שם היה השלט בכותרת.

אז עמדתי שם, מלשבי"ת וותיקה שכמותי, חיילת לעתיד הממש קרוב, ואני מסתכלת על חבורת אנשים שצועק שלהתגייס זה שווה ערך למוות. הגן השמלאני שבי הרגיש רע ליד ההפגנה הזו. לא הרגשתי שאני לא צריכה להתגייס, אבל הרגשתי שיש משהו במשפטים שלהם כמו "כבר 60 שנה ששימוש בכוח לא מביא לבטחון". אז חשבתי על הצד השני, וגם שם אני בטוח שיש מתנגדים לקיצוניים, אבל עדיין יש קיצוניים. ואז האסוציאציה שלי ישר חזרה לפולין. כאילו היה משהו בהקשר שהתחבר לי למסע. נזכרתי קצת באיך דאגו להבהיר לנו שבלי צבא אין מדינה. נזכרתי איך הרגשתי שם. משם האסוציאציות שלי עברו לארה"ב ולבחירות שם. המון מתלוננים שארה"ב דוחפת את האף שלה לכל מקום בעולם במקום לדאוג לבעיות פנים. תכלס, נכון- ואז בא סרט "איך היה נראה העולם ללא אמריקה?" ואומר חד וחלק- אם ארה"ב לא היתה מתערבת בכל האירועים שהיא התערבה למען "הפצת הדמוקרטיה וזכויות אדם" העולם היה קרוב לכאוס עכשיו. שאלתי את עצמי, רגע ארה"ב לא שולחת חיילים שלה לקצה השני של העולם כדי להילחם על זכויות אדם? ארה"ב מפרה זכויות אדם למען זכויות אדם. ארה"ב הורגת אנשים לטובת אנשים אחרים, וזה בסדר. או שלא?

יותר מזה, ארה"ב איבדה ומאבדת המון חיילים בעיראק, והיא בכלל לא מגנה על עצמה! היא מגנה על משהו רוחני, על רעיון.

אנחנו מגנים על עצמינו, מגנים הגנה פיזית. אצלינו לא מתים בגלל שהממשלה רוצה להפיץ רעיון. אצלינו מתים בשביל שתושבי שדרות וקרית שמונה יהיו בטוחים. ארה"ב לא מכריחה להתגייס, זה נכון, אבל תחשבו שניה, אם לא היה צבא לארה"ב היא לא היתה קיימת. למעשה כל עם ללא צבא אין לו אפשרות להקים מדינה. (עיין ערך הפלשתינאים). על ריבונות צריך להגן, ומה לעשות שהשטח שלנו מבוקש? מה לעשות שאנחנו לא נאים בעיניי שכנינו והם לא נאים בעיניינו?

אז חשבתי על זה, והבנתי שמשתמטים לא חושבים בהיגיון. הם חושבים מחשבות רומנטיות, בדיוק כמו שהימין הקיצוני ממשיך להאחז אחיזה עיוורת בגולן וביהודה ושומרון.

למרות זה, אמרתי "כמה טוב שיש הפגנות כאלה, כמה טוב שיש כן אנשים משתמטים, זה לפחות גורם לאנשים להבין כמה להתגייס זה כן חשוב, ולמה לא לעשות את זה. לפחות זה שומר לנו על הדמוקרטיה".

 זירת האירוע P:

יום שלישי בחירות לרשויות המקומיות. יאללה מוטק'ה!

נועה.