נבכיי נשמתי

כאילו שאתם באמת שואלים אותי.

"את יודעת שאמא שלך גם עובדת וגם לומדת, וזה קשה לה, אז את תצטרכי יותר לעזור בבית. לקנות בסופר, לבשל, לטפל באחיך הקטן,לסדר, את יודעת כל הדברים האלה"

-"אני יודעת."

"את מסכימה?"

-"יש לי ברירה? רק תעשו טובה לא בימי חמישי."

"טוב."

ככה זה כשההורים חוזרים משיחה עם הפסיכולוגית. הם חוזרים עם רשימת מכולת שנראית ככה:

- צריך לומר לנועה כמה שאנחנו גאים בה, ולשאול אותה אם היא מסכימה, כי אז היא באמת תסכים.

- צריך לומר לגיא (אחי) כמה שהוא מתוק ומקסים, ושאנחנו יודעים שהוא קצת מתקשה, אבל זה בסדר, ואנחנו נעזור לו (או נועה במקרה האמיתי).

ect.

זה מעצבן אותי. מעצבן אותי שהם עושים את מה שהיא אומרת להם לעשות, ואני יודעת שהיא אומר להם לעשות את זה, ושזה לא מגיע מהם. אם זה היה תלוי בהם הם פשוט היו מנחיתים את זה עלי, כמו את השאר.

אז במקום לעבוד ואשכרה להשתכר, אני עובדת פי 2 ומשתכרת 0 ש"ח לשעה. לפחות זה מצב זמני.

אני מודאגת... אני מפחדת שאני לוקחת על עצמי משהו שאני לא מסוגלת לקחת. אתמול חזרתי ב10 וחצי מיום עמוס ומטורף בעזריאלי, שהיה בחלקו הראשון מעולה, ובחלקו השני מדכא זוועות ובסוף מעודד עד כמה שזה יכול היה להיות. נכנסתי הביתה, נאבקת ברגלים שלי ללכת עוד כמה צעדים. הורדתי את התיק ונשכבתי במיטה. לא יכולתי לזוז, כל כך כאב לי. לקחתי כדור והמשכתי לשכב. "נועה מה עם מקלחת?". אז בכוח קמתי איכשהו למקלחת והתקלחתי. קרסתי על המיטה ועצמתי עיניים. פתאום אני מרגישה תחושות מוזרות ברגל שמאל. "תרגעי, את יודעת למה זה קורה, זה יעבור". אבל לא הייתי כל כך בטוחה שזה יעבור, אף פעם לא הרגשתי כל כך מוזר ברגל, כאילו היא חצי משותקת.

התחלתי לבכות. לא בגלל שזה כאב. בגלל שהרגשתי נכה. הרגשתי שאם המעט שעשיתי באותו יום גרם לכאלה כאבים ותחושות ברגל, מה יהיה בצבא? שאלתי את עצמי איך לעזאזל אני מתכננת לשרוד שנתיים ככה. לא היתה לי תשובה, והחוסר אונים הזה הוביל אותי למצב של בכי. רק 18 וכבר אני צריכה להתמודד עם בעיות תפקוד. יאי.

אני הבנאדם האחרון שיתן לכזה דבר לעצור בעדו לעשות משהו, אבל לא תמיד זה נתון לשליטתי. פחדתי פחד מוות להתעורר בבוקר בלי רגל שמאל, ואני לא יודעת אם מישהו מהקוראים פה אי פעם חווה כזו חוויה, לא מומלץ.

הגעתי למסקנה שהאנשים היחדים שנמשכים אלי הם בדיוק האנשים שהייתי מעדיפה שלא, והאנשים שלא נמשכים אלי הם בדיוק אלו שהייתי מעדיפה שכן. השאלה היא, האם עצם העובדה הזו גורמת למשיכה? אולי זאת הסיבה שהמון בנות משחקות אותה קשות להשגה, ואולי משהו דפוק בי, עוד דפקט מבין רבים. כך או כך, התוצאה זהה.

רציתי לבלות כל כך הרבה בתקופה הזו, היו לי כאלה תכנונים נפלאים, ושוב המציאות לא משחקת לידי, להפך. זאת הרגשת פספוס והחמצה (נשמע למישהו מוכר?) ואני שונאת את זה. רציתי להמינע אבל... אבל לא הצלחתי, נכשלתי. אני מוצאת את עצמי סובלת, תופסת לעצמי את הראש בידיים ולא יודעת מה לעשות.

לאחרונה אני מחפשת לעצמי מקצוע. אני די החלטתי שזה יהיה או פסיכולוגיה, או הנדסת תוכנה או מדעי המחשב משולב פיזיקה. למה לא ניחנתי בקצת יותר ראש מתמטי? זה ממש דופק אותי שכל מה שאני אוהבת מסתבך עם מתמטיקה כל כך מורכבת, שזה דבר שאני כל כך גרועה בו. פסיכולוגיה זה דווקא בלי מתמטיקה, אבל זה משהו שהוא קצת יותר חלש מבחינת הרצון שלי, מה לעשות, אין שם יותר מידי כסף. חמדנית שכמותי.

נועה.