הלוואי והחלום שלי אתמול בלילה היה המציאות. פשוט לא רציתי להתעורר, כי ידעתי שזה חלום. כלומר לא ממש ידעתי, אבל הרגשתי. זה היה יותר מידי טוב בכדי להיות אמיתי.
ובכן, צדקתי.
לפעמים... לפעמים לחיות בחלום זה לא כזה נורא. לא כל החלומות הם סיוטים, וברוב המקרים החלומות מתעלים על המציאות. לפחות החלומות שלי.
חלומות אופטימיים, זו הדרך המושלמת לאזן את הנפש במצבי בדידות ואי יציבות. חלום אופטימי גם מראה כמה שהרצונות אינם מציאותיים ושלמציאות- חוקים משלה.
זה כמו מן גונג כזה שיש בראש, שמידי פעם הסיני הקטן מכה בו כדי לעורר אותי לעשות משהו, משהו כדי שהמציאות תהיה קצת, קצת יותר נסבלת.
ואני, אני רק רוצה לשאול את הסיני הקטן "מה אתה רוצה שאני אעשה?" כי באמת שנגמרו לי הרעיונות.
"באמת נועה, מה את רוצה מעצמך הא? המצב שלך כל כך הרבה יותר בריא וטוב מתקופת התיכון. באמת רק תסתכלי, את מתעוררת בבוקר ואת מרגישה שהכל בסדר, שהשמש זורחת והינה מתחיל לו עוד יום נחמד בחופש שלך. להזכירך, בתיכון הדבר האחרון שרצית היה לקום מהמיטה, למרות כל הדברים שכביכול חיכו לך שם. היית סמרטוט בתיכון. זומבית כזו. מה את רוצה??"
חשבתי על זה לפני כמה זמן. אין באמת מה לבוא בטענות. אני מודעת לזה שהמצב שלי כרגע הרבה יותר טוב ובריא מלפני נאמר חצי שנה. שנה. אולי זה בגלל שאני לא צריכה להטריד את עצמי יותר בכל כך הרבה שאלות. לא, לא מצאתי תשובות, אבל מצאתי שקט פנימי שכזה. מצאתי אותו בארה"ב.
פשוט, יהיה נחמד כזה, אם פעם אחת אני אוכל לומר שהעולם מושלם, והכל וורוד, והכל טוב, ולא לנחם את עצמי ולומר שהמצב עכשיו יחסית יותר טוב מפעם. לשם שינוי... אני רוצה לפרוש את הכנפיים המחוררות שלי מול השמש ושהמציאות שלי תתמזג עם החלום, תהפוך לחלום, שממנו אני בחיים לא אצטרך להתעורר.
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
