נבכיי נשמתי

אתמול.

אתמול היה היום שבאמת האמנתי לפרסומת של חברת ביטוח שקר כלשהי, שמזהירה הלוך וחזור את תושבי ישראל לעשות ביטוח קטסטרופה.

מרפי אכן עשה עלייה, ויותר מזה, עלייה עלי.

אז לא הצלחתי לשכפל את המפתח לאוטו, כי פשוט יש צ'יפ כזה בפנים וצריך ללכת לחברה עצמה;

ולא הצלחתי לפתוח חשבון חייל כי כל השבוע הצוו גיוס שלי היה בארנק ודווקא יום לפני הוצאתי אותו;

ונגררתי עד עזריאלי כדי לעשות עוד אודישנים שבכלל לא רציתי, אבל לא היתה ברירה;

ומרוב טיפשות לשניה דיברתי בטלפון בנהיגה ברחוב מסכן שבמקרה היתה בו משטרה והיא במקרה ראתה אותי, עצרה אותי, ודפקה לי דו"ח של 1000 שקל ו4 נקודות;

וכשהגעתי לעזריאלי התקשרתי לאמא שלי לספר לה שהתחילה באופן מעצבן לצעוק עלי, למרות שאמרתי לה שאני אשלם את הכל מהחסכונות שלי;

ובמקום לעשות שעה אודישנים באו כל כך הרבה אנשים ונדפקתי בעזריאלי 6 שעות;

והייתי צריכה להחזיר חצי עולם ואישתו הביתה, אבל כמובן שבדרך היו עבודות בכביש;

וחזרתי הביתה ב12 בלילה והדבר שהכי רציתי זה שאיזה שהוא בן אדם יהיה ער וינחם אותי על היום המגה נוראי הזה... והייתי לבד.

זה היה חרא. חרא זה אפילו לא מילה בשביל ההרגשה שהרגשתי.

באותו רגע, שישבתי בסלון וחשבתי איך לעזאזל אני הולכת עכשיו לשלם 1000 שקל, והתאבלתי על כל הדברים שאני יכולה לעשות עם 1000 שקל, חשבתי גם שזה היה נחמד אם לא הייתי צריכה לנחם את עצמי. להריץ לעצמי משפטים לראש "טוב שלמדת את זה ככה ואת יודעת שיותר לא תעשי את זה".

ואם יכולתי הייתי גומרת בקבוק שלם של יין, אבל אני לא הייתי מסוגלת לתת לעצמי לעשות כזה דבר.

כי אישה ליוויתן זה דבר לא שביר.

נועה.