נבכיי נשמתי

תמיד האמנתי שהחיים הולכים בנתיב שאנו בוחרים להם, שהמציאות מורכבת אך ורק מתפיסת העולם שלנו, ושלמעשה כל אדם חווה מציאות שונה.

זו אחת הסיבות שהוורטואליה, והטלוויזיה נהפכו להיות המציאות- הדברים הקבועים היחידים במציאות בין אדם למשנהו.

תמיד חשבתי שכל עוד אתמיד וארצה מספיק, אוכל לשנות את נתיב חיי ככול שארצה, בהתאם לנסיבות, שתמיד השלילי יפיק חיובי ומה לעשות, גם להפך.

לפעמים, לפעמים מגיע הרגע הזה, לאחר שהשקעת מאמצים, אמנם לא את כל שיכולת, שזה כבר לא תלוי בך.

לפעמים אנחנו בובה על חוט, הנשלטת בידי מפלצות ענק בשם בירוקרטיה או כסף או מחלות. לפעמים אנחנו מאבדים כל יכולת לשלוט בגורלינו עד כדי כך שעלינו לשבת ולחכות. לחכות לנפילת הפור. אכן, משפטים אלו נוגדים באופן חד ונוקב את דעתי, ואכן, דעתי מבולבלת.

יום האיידס הבינלאומי מסמל עבורי את אותם הרגעים שבהם אנחנו כן יכולים לשלוט בגורלינו, אם רק נשקיע תמצית של מחשבה כמה דקות קדימה, נשקיע מחשבה בהשלכות של יצרים או טיעונים חסרי שחר.

באופן אירוני ביותר, ביום האיידס הבינלאומי בשנת 2008, אני ניצבת כבובה על חוט. את החוט הזה מחזיקה בחוזקה הזרוע הצבאית של מדינת ישראל. ואם יחסי מין מוגנים הם בגדר הדברים שבהחלט נמצאים תחת שליטה, העתיד שלי דווקא לא תמיד כך.

ההמתנה הזו להודעה אם התקבלתי או לא היא מייגעת, היא מעסיקה את הראש 24/7, אני לא יכולה להתעסק כמעט בשום דבר אחר. כל הזמן מנסה לשחזר ולמצוא טעויות אפשריות. מנסה להבין שהסיכויים הם קלושים, אך התקווה משתלטת ואוכלת כל ניסיון שלי לעמוד עם שתי רגלים על הקרקע, נסיון פאתטי לצמצם את נזקי האכזבה.

ואם כל החיים אני חייה בחרדה מן האכזבה, הרי שכאן החרדה הזו יוצאת לאור. היא יוצאת לאור בכל תחומי החיים- בבדידות שלי ובחוסר היכולת שלי להכניס אהבה לחיי, בחוסר היכולת שלי ליזום ולהציג את דעתי ברבים- אבל דווקא כאן, החרדה הזו והפחד הזה להתאכזב הוא חד כל כך וברור כל כך. זה כמו לחיות בידיעה שבכל רגע אפשר למות. זה לחיות בספק.

אם התשובה תהיה חיובית והתקבלתי- אני אאלץ לוותר על כל מה שמעסיק אותי כרגע. הכל.

אם התשובה שלילית- אני אוכל להמשיך בעיסוקי, אך אאלץ לוותר על הזדמנות חד פעמית באופן כה טראגי.

אני יודעת שאני מעדיפה את החיובית. אני כל הזמן דואגת לומר לעצמי שזה העתיד שלי וזה יותר חשוב מתחביבים... אבל זה לא חד משמעי. תמיד יהיה את החלק הזה בי שיכוון אותי לעשות את מה שאני אוהבת לעשות ולא דווקא את מה שאני צריכה לעשות או חושב לנכון לעשות, בייחוד מבחינת מקצוע לחיים.

אני אצטער לעזוב עכשיו את הפרויקט. ללא ספק.

בייחוד בגלל שזה יהיה בזבוז של יכולת השפעה מטורפת בתוך קהילת האנימה והמנגה, מקום שיכול להיות נחמד לקחת בו חלק מידי פעם בחיי הבוגרים, בגלל נטו אהבה לדבר.

אבל, הזמן יעשה את שלו...

כל הזמן זה חוזר לי בראש, כמו ניגון ישן. הזמן יחלים לך את הפצעים, הזמן יעזור, הזמן ישכיח. אני יודעת שצדקת, שאת תמיד צודקת, ושהמשפט הזה הוא לא קלישאה. חוויתי על בשרי. אבל עצוב קצת, שאני מעדיפה לתת לזמן לעבור ולא להשקיע מאמצים כדי לפתור בעיות. לפעמים זמן הוא משהו שאנחנו לא מעריכים מספיק... ברוב המקרים. אולי כרגע מצאתי את אחד המשפטים שלך שאף פעם לא הסכמתי איתו "יום פחות יום יותר, מה זה משנה" ואולי עכשיו אני מבינה מאיפה זה מגיע. כמה חבל שלא יכולתי לספר לך, וכנראה אף פעם לא אוכל, את כל התובנות שלי לגביך. את כל מה שראיתי ואני בטוחה שאת בחרת לשכוח. את כל מה שהראת לי בניסיון נואש לקבל עזרה, ואני מרוב פחד מאכזבה לא יכולתי להעניק. זו חרטה, כן, אבל אני לא מצטערת על שום חוויה שנחוותה, ולא מצטערת על שעשיתי דברים בדרך שעשיתי, רק שהכל עבר מהר מידי ושזמנינו יחד היה קצר מידי לשני מוחות שהם כל כך שונים, אבל דומים, ובעיקר משלימים אחד את השני.

אני אעביר כנראה את הימים הקרובים ליד הטלפון. אני יודעת שזה נשמע מעט חולני, אבל זו שיחת הרת גורל.

הדכאון שתוקף אותי כרגע הוא דכאון משתי סיבות- מהאפשרות לקבל לא לפרצוף שיוביל לירידה בבטחון העצמי ובמוטיבציה שתוביל לנסיונות חיפוש נואשים שלי למציאת מקור אחר של אנרגיה והחזרת הביטחון העצמי.

הסיבה השניה... היא פשוט הסיבה הרגילה.

נועה.