נבכיי נשמתי

אז התקבלתי!

התרגשתי נורא שקיבלתי את הטלפון. פתאום הרגשתי שהצבא הבין שהוא עשה טעות ואמר לי "סליחה". זה היה ממש ככה וזה היה מרגש.

ומהצד פתאום מתחילות לעלות חששות: זה תפקיד מאוד גדול, אחראיות גדולה, שירות קשה. למה הכנסתי את עצמי?

אני יודעת שאני אעמוד בזה, אני יודעת שאני אצליח בתפקיד, הדבר היחידי שאני חוששת ממנו זה החברה. זה לא להתקבל שם בחברה, או לא למצוא את עצמי או לא לייצר קשרים עמוקים מספיק. אני מקווה שיהיו מספיק מצבים שבהם לא תהיה לי ברירה.

3/11. 11 ימים בבסיס, 3 בבית. זה למעשה להתמסר לתפקיד הצבאי, בלי שום יכולת לעשות כלום מעבר. זה מלחיץ ומפחיד.

באיזה שהוא מקום אני חושבת על עתיד המקום הזה, הבלוג. שכנראה שיזנח קצת בגלל התפקיד ועצם העובדה שיותר מידי אני לא אוכל לכתוב כאן. אני מרגישה כאילו אני צריכה להיפרד, כאילו עוד חודש באמת לומר "להתראות" לנערות ולהיכנס לבגרות במלוא הכוח.

אני מפחדת נורא... חוששת.

מצד שני- בטח ככה חשבתי כשעיליתי לתיכון, לחטיבה ולכיתה א'.

יהיה מה שיהיה, נתמודד, ואני יודעת שכל האנשים והזכרונות שצברתי יהיו שם בשבילי כדי לתמוך, הקול הפנימי שלי יהיה איתי תמיד, והוא תמיד יעלה משפטים של אנשים טובים שיעזרו להתמודד.

אני כל כך אתגעגע לאחי, כל חיי ונשמתי. מה אני אעשה בלעדיו? אני אחזור הביתה ופתאום הוא יהיה כל כך גדול. אני לא אזהה אותו, לא אוכל להיות חלק מההתבגרות שלו. אני יודעת שזה לא תפקידי, אבל כן באיזה שהוא מקום אני כן אמא שניה שלו. אני משתדלת להוסיף במקומות שההורים שלי מפספסים, כי אותם כבר אי אפשר לשנות. אני מנסה לאהוב אותו בצורה הכי פיזית שאפשר, ולהעמיד אותו במקום תמיד. כמה שאני אתגעגע אליך יקירי... כמה שאני אתגעגע.

נועה.