נבכיי נשמתי

להיות האדם ההגיוני, הרציונאלי, שרוצה להשתקע, להתחתן, להקים משפחה, גם אם המחוייבות ארוכת השנים מפחידה? או אדם רודף ההרפתקאות, ריגושים, חידושים, אושר, כאשר מדובר במרדף סזיפי?

הסרט החדש של וודי אלן הוא הזוי בחציו, פילוסופי מאוד בחציו האחר. ממש כמו שוודי אלן יודע לעשות בשנים האחרונות.

וודי אלן רוצה להזכיר לנו את מה שאנחנו יודעים, אבל מעדיפים לשכוח, בני האדם של המאה ה21 לא יודעים איך לאהוב ומצויים בבעיה מתמדת של עודף חיים. הוא מזכיר שאהבה לא נמשכת לנצח, כי אולי היא לא נועדה להמשיך. אהבה היא משהו פרימטיבי, בדיוק כמו הסבתא הטכנופובית של כל אחד ואחת מאיתנו. היא לא יודעת שעכשיו אנחנו חיים יותר, ואנחנו מכירים הרבה יותר אנשים ותרבויות. היא נשארת בצורתה הפרימטיבית, הניאדרטאלית משהו.

כל נושא "מדע האושר" שתופס תאוצה בין גלקטית בזמן האחרון, מורכב מהבעיה שנכנסנו אליה, והיא שהורגלנו במשך עידנים להאמין שאהבה = אושר, ומסתבר שזה כבר לא כזה נכון, יותר נכון, לא מדובר רק באהבה.

עודף הזמן גורם לנו להשקיע מחשבה מרובה מידי בבולשיט, להשקיע מאמצים מרובים בחיפושים ובפנטזיות לא מציאותיות. בעיקר בגלל שגרמו לנו לחשוב תמיד שאהבה היא אושר, לא הקדשנו מחשבה לאושר שבלימודים אקדמאים והרחבת אופקים למשל, או לחילופין האושר שבפיתוח האמנותי של האדם.

מורכבותה של המציאות המודרנית מתנגשת לעיתים תכופות עם היצרים הפרימיטיבים והמשיכה חסרת ההיגיון. הסרט ממחיש את זה בצורה כואבת ומעצבנת. מעצבנת במובן החיובי. אני באופן אישי יצאתי מהקולנוע בהרגשה של "נו באמת איזה באסה, למה זה צריך להיות ככה?".

למה האדם שמחפש אחר המיצוי המושלם של אישיותו הסוערת לעולם לא ימצא אותו פשוט בגלל שעצם הפסקת החיפוש פירושו שיעמום, בנאליות, ושגרה. למה האישה שמחפשת אחר חיים בורגנים, משפחה, ילדים, בית אוטו וגדר לבנה לעולם לא תהיה מאושרת מעצם בדיוק אותם דברים.

המציאות, כמו שהוצגה בסרט עצבנה עד כדי שהתחשק לי לתפוס את האדם שישב מלפני בשתי ידים ככה בצוואר ולנער אותו.

אני הזדהתי עם ויקי באופן ממש לא מפתיע.

אולי זה פשוט אומר שאסור לי לנסוע לברצלונה?

סרט מומלץ לכל הנפשות הפילוסופיות שבינכם, וסתם למי שרוצה לראות סרט שהצילום בו מדהים ועושה חשק לקום מחר בבוקר ולרכוש טיסה חד כיוונית לברצלונה בגבול הצפוני של ספרד עם צרפת.

"ויקי, כריסטינה, ברצלונה"

נועה.