נבכיי נשמתי

לפעמים בא לי לעזוב הכל,

את כל ההתחיבויות, מחויבויות, פעילויות.

לפעמים בא לי לצעוק בקול גדול "עזבו אותי באמש'כם" ופשוט לברוח לגמרי מהכל.

אני נוטה לחשוב את המחשבות האלה כשאני נאלצת לעמוד מול החלטות חשובות, או מול לחץ חריג ביומיום. זה לא מפתיע למה.

יש לי נטייה ברורה לברוח מבעיות, מדילמות והיום יצא לי לחשוב אם זה תורם לי בחיים או מפריע לחיים. התשובה היא לא חד משמעית. מצד אחד, להיכנס לקרביים של כל בעיה או צרה זה לא תמיד נחוץ, בעיקר כשהבעיה היא בלתי פתירה. זה סתם מסב סבל ורצוי לעבור הלאה, "להחליק".

מצד שני, אנשים שלא נאבקים למען הדברים שחשובים להם לא משיגים אותם אף פעם. אולי זו הסיבה לעובדה שאני עומדת במקום כבר כל כך הרבה זמן, בלי שום שינוי בלי שום התפתחות. תמיד אהבתי לחשוב על עצמי שאני פייטרית, שנלחמת למען עצמה והעקרונות שלה, ומוותרת על דברים לא חשובים, כמו אגו. לפני כמה זמן הבנתי שברוב המקרים אנשים שמוותרים על האגו שלהם נחשבים לחסרי עמוד שדרה.

אני לא חושבת שזה נכון, ולדעתי כל עוד מגיעים למטרה, מה זה משנה איך? אני צריכה לריב עם חצי עולם רק בשביל האגו שלי? שטויות. אני לא אחת שתוציא כוח נפשי על לריב ועל להיות צודקת בכל מחיר, אם זה לא משרת את המטרה. זו הדרך שלי כבר לא מעט זמן, ואני חושבת שאני שלמה איתה. פשוט חבל לי שהיא נתפסת בדרך קצת מעוותת בחברה, כמן וותרנות או כהצתדקות.

אבא שלי לא מפסיק להשוויץ בעובדה שהגעתי לאותה יחידה מובחרת בצבא. הוא ממשיך וטוען שזה לא משנה, וש"אני תמיד אוהב אותך גם אם היית במסלול הקודם" אבל הוא לא יכול לעבוד עלי, אין לו את הכישורים האלה. עד כמה שאני מעריכה ותופסת מאבא שלי, הוא מאוד של פעם כזה. אחד שחושב שצריך להיות רופאים ומהנדסים ולהרוויח כסף ולהיות בורגנים לתפארת. מעניין מה סבא היה אומר עליו, אני חושבת שהוא היה נתפס כבן הסורר, שמעדיף את חיי החומר על הרוח. אם הייתי מכירה את סבא, אני בטוחה שהעולמות הרוחניים שלי ושלו היו מאוד דומים, ושנינו היינו צוחקים בלי סוף על אבא שלי, הבן שלו, שעולמו מורכב מדברים כל כך ברורים וקבועים, בדיוק כמו המקצוע שבו הוא עוסק.

כל כך חבל לי שלא הכרתי אותו, שלא הספיק אפילו לראות אותי.

בכל מקרה, אבא שלי משוויץ בעובדה הזו המון. כאילו קיבלתי חותמת שעווה על המצח "מוכשרת" ועוד למהדרין. לא יודעת עם זה מפריע לי או לא, אני חושבת שאני די אדישה לזה, כי אני יודעת מה אני שווה ומה אני לא. אני יודעת שאבא שלי מגזים, אבל אני לא חושבת שהוא מגזים יתר על המידה, אכן זה כבוד ומחמאה לא קטנה להיכנס למקום הזה, לתפקיד הזה, שבחיים לא חלמתי להיכנס אליו.

אני מתגעגעת לכל כך הרבה אנשים שזה פשוט משרה עלי דכאון קליל. ביאוס שכזה.

אני חושבת עכשיו על הקונפליקט הישן הזה בתוכי בין החומר לרוח ולא מצליחה להגיע לעמק השווה. כן, אני ידועה בתור אחת שתמיד תחפש את שביל הזהב, ללכת בדרך האופטימאלית, אחת שתשבור את הראש עד שהיא תמצא כזו ועד שלא היא לא תעשה דבר. אני חושבת שהקונפליקט הזה מסב לי אי נחת. אני לא מסוגלת לקבל את העובדה שלפעמים אין שביל זהב, ולפעמים צריך להקריב דברים בשביל לקבל דברים. לא זה פשוט לא נקלט שם בפנים וזה מטריד.

בא לי לנסוע לחו"ל, לטייל, כלכך.

נועה.