נבכיי נשמתי

המצב בגב שלי לא מעודד בכלל. כל פעם שרק נדמה לי שהמצב משתפר הוא מחמיר.

נוסף לזה יש לי כנראה דלקת רצינית בגיד בכף היד הימנית, שזה אומר שאני לא יכולה לעשות הרבה יותר מידי ביד ימין, הדומיננטית שלי.

לא פעם היו לי תהיות בנושא הבריאות, בעיקר שיצא לי לא פעם להיות במצבים לא נעימים, ולפעמים קיצוניים, של מחסור בבריאות.

אני מודה שהבריאות אצלי היתה מובנת מאליה עד גיל 17. כשאנחנו ילדים הבריאות היא האפשרות היחידה, ואנחנו לא באמת חושבים עליה, ואולי בצדק, הרי באמת שאין שום סיבה.

אולם, יש אנשים, ילדים, שנגזר עליהם להכיר את המציאות בשלב מוקדם ולהיפגש עם כשלון החומר מול רצון הרוח.

היום חשבתי לעצמי כמה אכזרי זה.

בכלל, העולם מתאכזר אלי קצת לאחרונה. עד שרשמתי הישגים מרשימים שהפתיעו אותי מאוד בזירת המחזמר, הכל קורס לי בין האצבעות. אני לא טיפוס שמסתדר ממש טוב כשהוא עובד לבד, אני חייבת לעבוד בקבוצה, במסגרת, כדי להוציא את המיטב ממני. העבודה על המחזמר הזו כבר ממש התישה אותי, אולי כי הפעם אין ממש את הביחד, יש הרבה יותר לבד.

זה מתסכל שאני יוצאת מגדרי ואין תוצאות כמצופה. אמנם כך זה בדר"כ עובד, אבל זה לא תמיד שווה את המחיר.

בשביל מה להשקיע כל כך הרבה אם כל מה שיצא מזה אחר כך זה כאב ראש והרגשה של "יכולנו לעשות יותר טוב"? לא שאני מראש רוצה שזה יקרה, והפעם יש לזה את הפוטנציאל של באמת להיות מדהים וגדול וענקי, אבל אני פסימית מכורך הנסיבות, מהיותי כזו.

בכלל, המשיכה שלי לכל הנושא יורדת עם הזמן, ככול שמתגלה לפני התמונה הכללית ששמה פוליטיקה. אם יש משהו שאני שונאת זה פוליטיקה, ולצערי היא איכשהו מכה שורשים בכל חלקה טובה.

אני חושבת שהגעתי להחלטה בלב שלם להשאיר את העולם הזה בצד כרגע. להשאיר אותו בעבר, ולהחשיב את העולם המופלא הזה, רב הדמיון והיצירתיות, כילדות שאף פעם לא היתה לי. יש בי צורך עז, אפילו יותר מעז, להמשיך קדימה ולא להסתכל יותר אחורה, ועד כמה שלא מיציתי את הפוטנציאל שלי האישי בתחום, ומודה שגם לא את הפוטנציאל החברתי, אני די סגורה על זה.

המסיבה כנראה תהיה הדרך שלי להפרד באופן אופטימי מהכל. ניסיתי כמה שיכולתי להשפיע, בתקווה קצת נואשת שהממשיכים אותי יביאו את הרוח החדשה והפתיחות ומצד שני את הסדר, הארגון והשאיפות אל תוך הקהילה הזו, שהיא מקסימה באופיה אני חייבת לציין, הרבה יותר מקהילות אחרות שיוצא לי להכיר בתחומים דומים.

יש כל כך הרבה גוונים בקהילה הזו וזרמים, שכל אחד יכול למצוא את הזרם שהוא מתחבר ומאמין בו. יש לי כבוד והערכה לכל זרם שכזה, גם לאלו הילדותיים במקצת, זה כל היופי.

אני מקווה שהדברים האלה וההחלטות הללו לא נובעות מלהט הרגע, ומהתסכול הנוכחי לאור כשלונות שלעיתים מזכירים גם את כשלונות העבר, מה שהופך את זה למתסכל כפליים. אני מקווה מאוד שההחלטה הזו תתבסס אצלי... כשאני חושבת על זה, נדמה לי שהיא התבססה בדיוק ברגע בו החלטתי לפרוש מניהול AC, באופן תת מודע בכל אופן.

לפעמים הגוזל צריך לעזוב את הקן, ולו בשביל לקחת את הסיכון שבתעופה. זו היתה חממה בשבילי, חממה שבה הדמיון היה הגבול, שבזכותה הרמתי פרויקטים מדהימים, אבל כמו כל דבר, אולי עכשיו צריך להמשיך הלאה, כיהודי הנווד הנודד שמחפש כבר דורות את המקום בו ירגיש שייך.

נועה.