נבכיי נשמתי

חנוכה נגמר, לפחות כל האירועים של חנוכה עבורי. באמת היה כייף, אחד החגים היותר פעילים שלי.

באותה נשימה החלטתי שהייתי פזיזה מידי (נו כמובן) לפני כמה פווסטים ועד שאני לא אגיע לקורס שלי בצבא אני לא יכולה לדעת דבר ולא יכולה לקבוע דבר.

את הזמן הקרוב אני אשתדל להעביר כמה שיותר עם המשפחה, כי בכל זאת עוד שבועים יהיה מן ניתוק, ארצה או לא.

באופן טבעי הבלוג יפסיק להתעדכן לעיתים כה תכופות, אבל אני מבטיחה לזרוק לכאן עצם מתישהו... זה גם לא עד כדי כך משנה.

שיהיה בהצלחה, לכולם, ושהמבצע בדרום יגמר כמה שיותר מהר.

המבצע... זה מרגיש קצת כאילו שאנחנו קניבלים. האיזור היה כל כך רעב לעימות שכנראה זה היה בלתי נמנע... אני תוהה, האם באמת מלחמות הן בלתי נמנעות? האם עד ששני הצדדים משחררים את האגרסיות שלהם עד כדי אסון אי אפשר לנסות לעצור ולהרגע?

תכלס, לזרוק עלינו טילים במשך 8 שנים זה לא מתקבל על הדעת. הבעיה שלי עם העניין שלמה חיכינו 8 שנים. כלומר, צריך לחכות 8 שנים כדי שיהיה מן תירוץ מאולץ לטבוח שם בכל מה שזז? זה קצת מרגיש כאילו אנחנו מחפשים את התירוץ להרוג כמה שיותר, אחרת איך תסבירו למה חיכו כל כך הרבה זמן עם הפעולה הזו? אם היו מבצעים את זה מזמן לא רק שזה לא היה נגרר למלחמה (ומצפה לנו מלחמה ארוכה) גם לא היינו צריכים לתקוף בכל העוצמה.

זה באמת נראה כאילו שלרמטכ"ל היה משעמם והוא החליט לשלח בחמאס את כל המטעמים שלנו. באמת צריך להוציא את כל העוצמה הצבאית שלנו על המקום הזה רק בגלל שאנחנו יכולים? שלא נדבר כמה כסף המלחמה הזו תעלה למשלם המיסים שגם ככה יש לו משבר כלכלי חריף על הראש.

בחייכם, אתם לא רואים? זה בדיוק אותו דפוס כמו מלחמת לבנון, מטוסים הורסים הרס אדיר בהתחלה, ואז משהו משתבש ואז צריך להיכנס שיריון ורגליים, ואז ישראל מפשלת, שוב ושוב ושוב.

האויב הזה מזוויע בכך שהוא מוכן להקריב את האנשים שלו כדי שיתפרסמו תמונות מזעזעות בעולם, נכון. אנחנו לא צריכים לרדת לרמה הזו, גם אם זה היה הדבר הכי נכון מבחינה טקטית לעשות. אבל אתם באמת חושבים שאנחנו צריכים את כל זה? הלוואי וזה היה נמנע.

היום נזכרתי בפעם ההיא שנסענו לחזרות בגן יבנה ועברנו בדרך בשדרות, עוד בתקופה שנפלו המון קאסמים. נזכרתי כמה פחדתי וכמה הוטרפתי ואיך שכל שניה בראש שלי עברה המחשבה "אם יש צבע אדום לאן אני בורחת?". המחשבה הזו מעבירה בראש גם איך אני מגיעה ראשונה לדלת ועוברת את כל האנשים האלה. איך אני מצליחה לטפס עליהם ולעקוף. זו המחשבה הכי אכזרית אך בו בזמן הישרדותית נטו. כשנמצאים במצב כזה אי אפשר להסתכל מבעד לחלונות האוטובוס על חלונות הראווה. העיניים כל הזמן מחפשות מקומות אסטרטגיים למסתור. כי ככה זה באיזור מלחמה. כל החושים והיצרים ההישרדותיים מתפרצים ואי אפשר לשלוט בזה. אז הזדעזעתי מהמחשבות שלי, איך אני מעדיפה את עצמי על אחרים. היום אני מסתכלת על המחשבות האלה בהבנה ובעיקר- דואגת להזכיר לעצמי כמה היה מפחיד שם כדי לגלות כמה שיותר אמפתיה עם תושבי הדרום. עם המשפחה שלי.

שקט.

שלווה.

שלום.

נועה.