נבכיי נשמתי

רציתי לכתוב פווסט על 2008 דברים שעשיתי ב2008, אבל זה לא ממש פרקטי נכון?

בסופו של דבר 2008 היתה שנה טובה. שנה מלאת עשיה, חקר הזהות שלי, התהוות והתחדשות. נסיעה לארה"ב ומצד שני הבקע בדיסק בגב, סיום התיכון ומצד שני סיום התיכון. זו ללא ספק היתה אחת השנים היותר דואליות שחויתי, לטוב ולרע.

זו היתה שנה של ספקות, הרבה מהן. ספקות בנוגע לעתיד הצבאי, לעתיד האזרחי ולעתיד בכלל. תהיות בנושא מערכות יחסים נעלמות, בעיקר נכזבות. האם יש כאלו אשר נולדו מסבל, לתוך סבל ועתידם לסבול לנצח? אך זה לא מסתדר עם שום היגיון. זה כנראה ביש מזל, ביש מזל לרצות בבלתי אפשר, בנשגב, ולהבין בו ברגע כי מדובר לכל היותר בבן אדם. איך מסתדרת העובדה שאדם מקבל מעמד של אל?

אלו עובדות שיוצרות מרירות ומיאוס. למה לי לנסות בכלל לחפש קשרים אם האכזבה כה מרה כל פעם מחדש? מאיפה הכוח להמשיך בחיפוש כשאין לי אפילו לא חלקיק זיכרון מדבר אמיתי, משום העובדה שמעולם לא חוויתי כזה דבר?

יש איזה ניסיון נואש מצידי להעסיק ולהסיח את הדעת לנושאים כמו לימודים, עבודה, צבא, דעות, פוליטיקה, מחזמר. זה מאוד ממלא, אי אפשר להטיל אפילו ספק לשניה בדברים הללו. אני מרגישה כל כך פחות אומללה וכל כך יותר מחוזקת רק בגלל שאני מרחיבה אופקים ומבססת את הדעות שלי.

עד כמה שזה מעצבן, ועד כמה שלא הייתי רוצה להודות בזה, הזמזום הקטן בראש כל הזמן עובד. פחד.

פחד מבדידות, מחיים סגורים, מהרעיון שאולי בחיים לא אטעם את טעם האהבה. זה כשלעצמו מתנגש עם הזמזום השני שמאס, שהוא חסר כוחות ובעיקר מפחד להתאכזב שוב ולשקוע למקומות חדשים של בדידות. זה מן מעגל קסמים שכזה שמוריד אותי למטה עוד ועוד ועוד. לא רק אותי בוודאי, בוודאי גם עוד רבים.

אני לא שווה פחות מאחרים, אני יודעת את זה וזה ברור מאליו. למרות זאת, אף פעם לא הייתי שווה בן שווים, ותמיד, אבל תמיד, קוטלגתי כחיזר, משהו מוזר, לא ברור ושונה. התפיסות שלי והרעיונות שלי זרים, הרצונות שלי לא הולכים באותו קוו עם נחלת הכלל. לא פעם רציתי וקיוותי אפילו להעמיד פנים שאני כן שייכת אל הקונצנזוס, ונכשלתי. החלטתי שמדובר בנסיון שווא והכי טוב זה להיות עצמי. להיות עצמי? להיות עצמי פירושו להיות לבד. רגע, אבל למה בעצם? בני אדם כל כך דומים אחד לשני לא יכול להיות שאני עד כדי כך שונה כדי שלא יהיה אפילו אדם אחד שיתאים. כנראה שיש. החיפוש מלווה בכאב עמוק, בהתמודדות עם הלבד באופן הכי עמוק. בהשליה עצמית שהלבד הוא טוב, שהלבד הוא הרגל, שהלבד מתמלא מהבנה בשוק ההון או הפוליטיקה. הלבד הוא בסופו של דבר לבד והוא מתאים למצבים מאוד מאוד מוגדרים.

יש משהו אירוני בזה שעוד דקות ספורות הישראלים יפתחו שמפניות, קוקטטילים, וודקה תזרום בירקון במקום מים עכורים, ואני, מידי שנה, לא לוקחת חלק. זה לא באמת מפריע לי, אבל חגיגות החלפת השנה מסמלות סוג של אופטימיות לקראת השנה החדשה, סוג של אופטימיות שאני לא יכולה לפתח.

עצרתי הרגע לספור את השניות לאחור. ב00:00 איחלתי לעצמי "שנה טובה". השניות שלפני כן ריגשו אותי, ואז פתאום השעון מתחלף ל00:00 והשניות רצות כאילו כלום. אני רוצה לומר לשעון "היי הלוווו התחלפה שנה כרגע, אולי תעצור לשניה? רק אחת?" ובכן במקרה השנה המשפט הזה באמת יתקיים כי השנה נוספה שניה לשעון, אבל בלי להיכנס לפיסיקה, השעון והזמן בעיקר, לא עומדים לצידינו.

כן, מה לעשות, גם אני אהיה פעם בת 40 ו80. אני רק מקווה שלא משנה לאן אגיע, אהיה מרוצה.

נועה.