נבכיי נשמתי

"כשתהיהי גדולה, לא יהיו מלחמות, ולא יהיה צבא. לא תתגייסי ותוכלי לחיות את חייך בשלווה. לא תצטרכי להכיר מושגים כמו מורשת קרב והכל יהיה טוב"

למה תמיד צריך למכור קלישאות לילדים?

באופן רשמי אני מתגייסת למלחמה. אני לא חושבת שזה נתפס ממש אולי גם בגלל שאני לא הולכת לשרת שירות קרבי. מה המשמעות בכלל להתגייס למערך התומך בזמן מלחמה? כל כך הרבה סמני שאלה מתעוררים.

אחי שואל אותי תמיד אם אני אהיה במלחמה, אמרתי לו שמתפקידי לספק שירות שיעזור ללוחמים, כי לפי המידע שאני אתן להם הם ידעו מה לעשות. הוא השיב "איזה מזל, אני לא רוצה שתמותי".

הלב נקרע במצבים כאלה. מצד אחד ביסודי עד תיכון דואגים להבהיר לך כמה זה חשוב להקריב את השנים האלה למדינה, וחס וחלילה במצב מלחמה גם לפעמים מקריבים את החיים, "זה המחיר בעבור המדינה" "נולדנו למדינה ואנחנו צריכים לשלם בדם מידי פעם כדי להחזיק אותה" - אנחנו מגש הכסף התמידי והקבוע שעליו מוגשת המדינה. מגש הכסף המדמם. אני יודעת שהחיילים שם, חבריי לשכבה שבוודאי נמצאים שם ברגעים אלו, דניאל הלוחמת וגם ההוא וההיא.

פתאום מושגים כמו להקריב למען המדינה שווים כלום, כלום לא שווה את הדם של האנשים האלה. פתאום למושג "חיילי חיר" יש פנים.

אני מנסה להסביר לאחי הקטן כמה חשוב לתת למדינה ולהגן עליה כי היא תהיה נצחית והחיים שלנו במילא יסתיימו בסופו של דבר "למען הילדים" אני אומרת לו, נשמעת בדיוק כמו המורה שלי מהיסודי שעברה לא מעט מלחמות. ילדים של מי? לא של המתים זה בטוח.

אני מוציאה מילים ונקרעת מבפנים. אני כבר לא מאמינה בזה, אני כבר לא חושבת ככה, אבל לא לחלוטין.

אחי משיב לי "אני פשוט לא רוצה למות. אני לא רוצה להיות לוחם ולמות. ואני לא רוצה שתמותי" שאלתי אותו "אם אנחנו לא נגן על המדינה, מי כן?". כמובן שהוא היה חסר מילים לכמה רגעים ואז אמר "אחרים".

לי ולאמא שלי היה ויכוח על המלחמה, הצגתי בפניה בפעם הראשונה את דעתי שאומרת שהמלחמה הזו לא צודקת. היא המציאה כל מיני טיעונים דביקים. מאז היא כל הזמן ממשיכה לרדת עלי כל פעם שהנושא עולה. כל פעם שאני אומרת משהו קטן, ולו הכי פצפון, היא ישר מתפארת במשפט "אבל אמרת שאת נגד לא???"

ואני רוצה לומר לה... כל כך קל להניף בדגל המלחמה, לשבת בחמ"ל הציבורי המאולתר ולומר "יאללה לחסל את כל החמאס!" והמחמירים גם יוסיפו "ואת כל הערבים והשמאלנים איתם" אבל יש לזה מחיר, מחיר כבד ואף אחד לא מבטיח כלום, והמצב רק מדרדר, ואפילו המורל בעם כבר לא יכול לעלות. אמא שלי לא מבינה את ההבדל בין מלחמה לבין פעילות. אני הייתי בעד ה"מלחמה" ביום הראשון, ואז כשהבנתי שמדובר כאן בכמה חודשים קדימה... זה פשוט לא הדרך, לדעתי.

אני רוצה להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל עוד 8 ימים ולהיות גאה, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר מרגע לרגע. בייחוד שבבית מחכה לי אחי, שכל מה שהוא רק רוצה זה "אל תמותי".

נועה.