סיוטים לאחרונה גרמו לי לעשות מעשה. החלטתי להעלות באש את כל המכתבים האישיים שאי פעם כתבתי ולא נשלחו/ שמרתי עותק שלהם. החלטתי לעלות באש כל טיוטה מודפסת, כל תמליל וכל קובץ שמכילים מידע אישי מאוד, שמן הסתם לא נכתב כאן בצורה מפורשת, ולפעמים אף פעם.
אני פותחת את קובץ הדפים, תוך כדי שאני נזכרת בכמות המחשבה, ובכובד הרגשות שהושקעו בהם.
הערות בעיפרון, מחיקות, העברת שורות. זה נראה במבט ראשון כמו נאום שראש ממשלה צריך לשאת והוא מתחבט כל הדרך (או הכותבים שלו) באילו מילים יש לבחור, כיצד לנקד, ובאיזו דיקציה של קריאה או הקראה יש לבחור.
אני קוראת את הפסקה הראשונה והמחשבה הראשונה שעולה בראשי היא "כמה אני שמחה שהוא צונזר. כמה אני שמחה שלא נתתי אותו בסוף".
ממשיכה לקרוא. נגלית מולי ילדה מתוסכלת, מפוחדת, שכל מה שהיא רוצה זה אוזן קשבת. ילדה שלקחה עט ופשוט שפכה את ליבה על הדף, בלי חשבון. זה לא אני, כל כך לא אני. אני שואלת את עצמי, "האם אני כתבתי את זה? איך יכול להיות?"
כתיבה כל כך לא רהוטה, כל כך מבולגנת ומפוזרת. מאות רעיונות בפסקה אחת, אלפי משפטי מפתח, העיקר להספיק לומר הכל ויהי מה.
ממשיכה לקרוא, מגיעה לאמצע.
כל כך הרבה משפטים מיותרים. כאילו אני מנסה להוכיח משהו, להראות משהו לא ברור. הכל כל כך חסר פואנטה.
אני מופתעת מהאופן בו חשפתי את כל הקלפים בפשטות כזו. אני ממשיכה לקרוא ומנסה להעמיד את עצמי בתור מקבלת המכתב ולא ברור לי דבר. האינפורמציה הרבה פשוט מבלבלת, מפתיעה. הצורה שבה אני כותבת "התאהבתי במורה שלי" או "תהיות בקשר לזהות המינית שלי" מפתיעה אותי מאוד. איך יכול להיות שהגעתי למצב כזה שבו אני כותבת את כל הדברים האלה באופן הכי בוטה וגלוי שיש? מה חשבתי לעצמי לעזאזל??
מסיימת לקרוא. המילה הראשונה שעולה לי לראש זו "פאתטי".
אחרי שסיימתי לקרוא, נזכרתי שזה היה עותק ראשון של המכתב, שלבסוף החלטתי לצנזר. מאז היו לו עוד 2 גרסות. עברתי לגרסה האחרונה, הסופית, שהיתה אמורה באמת להשלח. ממבט ראשון המכתב נראה הרבה יותר טוב.
אני מתחילה לקרוא ופתאום אני רואה את נועה המחושבת, השקולה, אותי. אני נזכרת פתאום כמה עבדתי על זה, וכנראה שהרעיון הראשוני היה בהתחלה לכתוב הכל בלי סינון ואחר כך לערוך. נפלאות העריכה.
*כעבור 3 עמודים* בכי. גרמתי לעצמי לבכות. לא יאומן, וזה עוד לא סוף המכתב.
*כעבור 6 עמודים* סיימתי לקרוא את המכתב הסופי, ממרת בבכי. המחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא "כמה חבל שהוא לא נשלח בסוף, כמה חבל". המשפט האחרון כל כך חזק ועמוק: "לבסוף אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה על כל הפעמים בעבר, ועל כל הפעמים בעתיד, שתשאלי אותי מה נשמע ואני אשקר"
עוברות בי עכשיו מחשבות של "אולי כן כדאי לשלוח... זה עדיין לא מאוחר מידי" ומצד שני מחשבות של "עד כמה זה רלוונטי? מה הטעם?".
אולי, אני פשוט צריכה להיות גאה ביצירה הזו שיצרתי, שממשהו כל כך בוסרי, ילדותי יצרתי משהו כל כך עמוק ונוגע ללב. אני לא מצטערת שהוא לא נשלח, אני בכלל חושבת שאת כל ששת העמודים האלו אפשר לסכם למילה אחת, משפט אחד, הכל תלוי בקונטקסט.
התיכנון היה לשרוף, לא להשאיר שום זכר, אבל באיזה שהוא מקום- זו ההתבגרות שלי. על המכתבים האלה חייתי, במכתבים האלה כתבתי הכל כולל הכל, לא בחלתי באמצעים וגם לא במילים. הם האמת האמיתית מאחורי הבלוג, הדברים שמעולים לא העזתי לכתוב כאן.
פחדתי שההורים שלי יקראו את זה בזמן שלא אהיה פה. אני כנראה אלך להקדיש מקום בחדר שלי שבוא אכניס את הדברים הפרטיים שלי ואדרוש לכבד אותם.
אין לי לב לזרוק את זה, אין לי אפשרות לשרוף את הניר הזה שמסמל כל כך הרבה רגשות, ודברים כל כך עוצמתיים.
מדהים איך שזה עורר בי כל כך הרבה תחושות עבר, איך הכל חוזר אלי. מדהים. כנראה שאיכשהו, באמצע הצלחתי לעצב משהו, שאדם אינו מנותק מעברו וכך גם אני, אולי בייחוד אני. אולי התובנה הכי מרכזית מכל העניין הוא שלא משנה עד כמה, את העבר לא נוכל למחוק ולא לשנות, הוא תמיד ישאר כתוב, בתוך קובץ דפים, שהיו למכתבים ללא כתובת וללא נמען. סיפור התבגרות שלם בתוך קופסה, היומן הגנוז, לעומת הבלוג הבינלאומי. זה מה שאני.
לילה טוב,
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
