נבכיי נשמתי

"בתוקף שמכותו לפי סעיף 13 לחוק ציוה הפוקד,...., מפקד לשכת הגיוס, לקרוא לך להתייצב לשירות סדיר לתקופה של 24 חודשים"

היום, 48 שעות לפני, אני מוצפת זכרונות, זכרונות ילדות ישנים ועתיקים. איך הזמן עובר לו, לא מצמצתי וכבר- חיילת.

כן, קצת הצטערתי של הספקתי יותר בתקופה הזו, שצברתי לעצמי יותר משברים מאירועים מלבבים. ציפיתי ליותר, התאכזבתי במובן מסויים, אבל לחיים נתיב משלהם, נתיב שמוכתב ע"י הבחירות שלי, ואם הבחירות שלי הובילו לתוצאות כאלה, שווה לשקול לשנות אותן בעתיד. אז בוא נאמר שעדיף היה לחוות משברים עכשיו וללמוד מאשר אחר כך... אני מקווה.

זהו, צבא. כמו שכל המשפחה והחברים אומרים- "יהיה טוב, זו תהיה התקופה הכי יפה שלך" ואני מנסה לא להקשיב להם. לא רוצה לפתח ציפיות לכולם, לא רוצה לצפות מעצמי לעמוד במבחנים שיעמידו בפני, לא רוצה לצפות מהחברים לשירות שיהיו כולם נחמדים, לא רוצה לצפות מהמפקדים שלא יהיו מניאקים ולא רוצה לצפות שאחרי השירות כל הדלות שלי בחיים יהיו פתוחות. זה מיותר לצפות את הדברים האלה, ומניסיון כנראה שאני כבר מרגישה שחלק מהציפיות יתבדו.

ארזתי את הכל, יצא הרבה פחות ממה שחשבתי. מצאתי את זה מאוד אירוני שהתיק יצא כזה קטן. אני מרגישה שאני לוקחת איתי לצבא את המינימום- ומשאירה מאחור את הרוב, במישור הסמלי- את האמונות, הזכרונות, המנהגים. זו התחלה של דרך חדשה במלוא מובן המילה, דרך שאני מקווה שתהיה לי בה נקודת פתיחה משופרת, מהסיבות והנסיבות הנכונות.

מעכשיו, הבלוג הזה יתעדכן הרבה פחות, הוא יהיה משהו הרבה פחות מרכזי בחיים שלי, יותר נכון משהו שולי. בכלל אני רוצה לפרוץ את החומה הווירטואלית שלי החוצה, אני רוצה להיכנס לעולם האמיתי כבר, בלי יותר התפלספויות, בלי בילבולי שכל. אני הכי רוצה להוכיח לעצמי שאני כן מסוגלת להיות יצור חברתי, ואני כן מסוגלת ליצור קשרים חזקים עם אנשים. סוף סוף לעבוד באמת, ולהרוויח את האגורה ליום שלי, לא ממש משנה לי הכסף לא חשוב כרגע. עצם העובדה שאני לוקחת את עצמי, יוצאת מהבית, נפרדת לשלום ומתחילה את דרכי העצמאית, זה פשוט מרגש אותי, זה מרגיש טוב.

עשיתי "בוק" אפשר לומר לאחי היום. דאגתי שהטלפון שלי יהיה מוצף בתמונות שלו. הוא הבין למה אני מצלמת אותו, ולקראת סוף היום כבר התחיל להיות מאוד תלותי, לחבק אותי כל הזמן, לומר כמה שהוא אוהב אותי, וכמה שאני אחות טובה. כואב לי לעזוב אותו, אבל אני חושבת שהפרידה הזו היא משהו חיובי גם לי וגם לו. הוא חייב להתחיל להיות עצמאי יותר, ואני חייבת להפסיק לאהוב אותו, ורק אותו, על חשבון כל כך הרבה דברים אחרים, לפעמים על חשבון זוגיות. לא, זה לא אומר שאני אנתק קשר, ממש ממש לא, אבל הוא מן הסתם יתרופף. אני לא אוכל יותר ללכת אליו ולחבק אותו ברגעי משבר שלי. הוא לא יוכל להתנחם בין זרועותי יותר. שנינו הולכים להתחשל מעתה, כל אחד בדרכו שלו.

הוו, הלוואי שהוא יסתדר, אני כל כך, כל כך מקווה, שהוא ישמור על עצמו.

לסיום- שיר מעורר השראה:

http://www.youtube.com/watch?v=y0qQd8cptP8

גיוס קל ושירות נעים,

מי יתן ואני אזכה לכתוב כאן עוד או לחילופין, לא אזכה לכתוב כאן הרבה.

נועה.