נבכיי נשמתי

שלום כולם! שלום בלוג! ממש התגעגעתי. כשפתאום הכל נלקח זה מרגיש מאוד חסר.

מטעמים כאלה ואחרים אני לא יכולה לספר מה עברתי וכו', אבל אני כן רוצה לדון באיך זה מרגיש להיות חיל צה"ל בתקופות שכאלה, במלחמה.

ביום הראשון, שבמקרה גם יצא לי בוא לעשות מטבחים בבקו"ם בצורה ממש מעצבנת, הכל פתאום נחת עלי. כל העניין הזה של הקשב המפקדת, לא המפקדת, כן המפקדת, 60 שניות וכו', לא נכנס בקטגוריה של מה שאני כיניתי "צבא". בערב, כשישבנו בקפור על הרצפה הקפואה תחת כיפת השמיים וכבר לא הרגשתי את האיברים בגוף, נשברתי, בכיתי, ואמרתי לעצמי "בשביל מה אני צריכה את כל הבולשיט הזה? למה אני פה למען השם?".

למחרת קמתי עם כוחות מחודשים למציאות חדשה- אני חיילת. מאז עברו כמה ימים קלים יותר וקשים יותר. בחמישי הסמלת והמפקדות שוחחו איתנו קצת על מה זה צה"ל ומה זה אומר להיות חייל/ת בחיל המודיעין, כמה זה חשוב וכמה אחריות יש על הכתפים. הסמלת גם מסרה לנו את נתוני הגיוס שלי 2008 ואז ירד האסימון. פשוט התביישתי לשמוע את זה, איך אנשים מעזים לוותר על זה. נכון זה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל איזה זכות יש לנו לוותר על זה? מה אנחנו שווים כשאנחנו מוותרים על זה? כשאנחנו מפקירים את אחינו וחברינו להיות שם לבד ולעשות את העבודה בלעדינו.

התובנה הזו הגיעה ביחד עם קבלת הנשק, והאחריות שיש בנשיאת נשק. בפעם הראשונה שאחזתי בו הרגשתי כמו הילדים שם באפריקה, בני ה8, 9, 10, שמקבלים לידים שלהם רובה, כלי שמחייב אותם בין רגע להפוך מילדים למבוגרים. ככה גם אני הרגשתי. אף פעם לא התעניינתי בנשק, לא חשבתי שזו הדרך, ופתאום המ"מ אומרת "מעכשיו זה עליכם תמיד וכשצריך- אתם תשתמשו בו".

יש אנשים שהמלחמה מגבירה אצלם את המחויבות למטרה, הרצון הזה להיות חלק מהמאבק. אני לא בצבא כדי להיות חלק מהמאבק, אני בצבא כדי להפוך את המאבק ליעיל ביותר, עד כמה שאני אוכל, כדי שהוא יפסק ולמען ובשביל השקט. אני לא חושבת שכל חיל בצהל צריך להחזיק בדעות ימנית, להאמין בלב שלם שהמצבע הזה מוצדק במאת האחוזים וללכת שבי אחרי אמוציות. אחרי הכל, הצבא הוא אמצעי כמו שלמדנו, אמצעי להשגת מטרות, ומי שקובע את המטרות האלה יכול לקבוע אותן לכאן ולכאן.

כך או כך, אני אהיה שם, לתפארת המדינה, כדי לבצע את החלטות השלטון, הזויות וקשות ככול שיהיו, ולא רק בשביל להיות חלק מהמאבק לקיומינו, אלא בשביל להיות חלק מהמאבק לשקט שאנחנו כל כך זקוקים לו.

אני נשמעת כל כך מורהלת, כנראה שהמפקדות עלי עשו את העבודה שלהן כמו שצריך.

נועה.