נבכיי נשמתי

"תזכרו. היחידים בעולם הזה שיודעים בדיוק מה עובר עליכם הם אך ורק האנשים שאיתכם בחדר. תמכו אחת בשניה"

להיות חייל פירושו לא להיות אזרח. מכל המובנים. זה כל כך קשה לחזור הביתה לאזרחות כיביכול, ועדיין להיות חיילת, חיילת בכל רמח איברי. כולם סביבי נראים כל כך פאתטים, והכל נראה פשוט בזבוז זמן אחד גדול. כולם כל כך מסורבלים. הכל כל כך איטי.

כשהדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא לבלות אז פתאום אני מגלה שהמציאות התגלגלה ואין עם מי. כלומר נשארתי לבד. באיזה שהוא מקום שבת בבסיס נראת הרבה יותר מושכת משבת בבית. הזוי לגמרי.

אז שגרת היום-יום בקורס טובענית, זה נכון,  והמשמעת מעצבנת והיחס הזה גם. היחס הזה שאני צעירה פעורה שלא יודעת מהחיים שלה ועוד צריך לחנך אותי. אבל אולי גם היחס הזה הוא אחד מהמדרבנים היותר גדולים בצבא, להוכיח את עצמי מול המערכת. אני כבר לא יכולה לחכות שיתחיל הסדיר שלי, פשוט מחכה לזה כל כך. אני מצפה להתחיל לעבוד תכלס ובאמת לתרום כבר לעיצוב המציאות כאן במדינה. זה כל כך מספק לדעת שבשביל זה אני עובדת בקורס ובשביל זה אני קורעת את עצמי, ולא הולכת לישון כשיש לי זמן רק בגלל שאני רוצה להכין דברים.

לפעמים, בטעות זה יכול להרגיש כמו נתינה ללא כל תמורה או סיפוק, אבל הסיפור והתמורה מגיעים מאוחר יותר, הם יגיעו, ללא ספק.

קצת קשה לי חברתית בקורס שלי. כל הבנות מגיעות מרקעים כל כך שונים, בעלות דעות כל כך שונות, ודפוסי התנהגות. קשה לי כל כך למצוא את הפינה שלי, אני מרגישה כאילו אני הולכת על גחלים וכל אמירה או צעד לא במקום גורמים לדיעה שלילית עלי. כל כך רציתי שיהיה גיבוש ואיחוד בקורס, אבל עצם העובדה שכולן מכירות את כולן מהטירונות ממש פוגעת בכל העסק. אני לא מצליחה למצוא את המקום בו אני מסוגלת להתחבר אליהן, לא מצליחה להביא את עצמי למצב חברתי, לאינטראקציה חברתית ברמה שתספק אותי. אני לא מצליחה להתקרב, להיפתח, להשתחרר. זה מעיק נורא, ואני מקווה שזה יעבור עם הזמן. זה כזה מעצבן שאני לא מצליחה להתחבר עם אף אחת שם, לפחות לא במידה שאני רוצה. אני דואגת לכל אחת ואחת מהן כאילו היו הבנות שלי, ואולי כאן נמצאת הבעיה, העובדה שאני מרגישה שאני האחראית כל הזמן, שאני צריכה לשמור על כולן שיתנהגו כמו שצריך, שהכל נמצא על הכתפיים שלי. אני חושבת שזה מעצבן כמה מהבנות, ואני יכולה להבין את זה. מה כבר אפשר לעשות כשזה הדבר היחידי שאני יודעת לעשות?

אתמול נזכרתי בתיכון, כשהבנות בחדר דיברו על בגרויות (בהקשר למבחן שעברנו). זה מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה אפשר להשתנות מהנקודה שבה אומרים "אני מקובעת". אני כל כך שונה מהיום בו עזבתי את התיכון, ומאידח כל כך דומה.

מחר שוב חוזרים לבה"ד, ואיכשהו משבוע לשבוע אני יותר ויותר רוצה לחזור לשם, בגלל שאני חיילת וחיילים... הבית שלהם זה הבסיס. האם זה אומר שבאופן רשמי אני מזהה את עצמי עם הזהות הצבאית שלי? כנראה שכן. גם יש לי הרגשה שהולך להיות שבוע מעניין עם הבחירות ועוד כמה אירועים (:

נועה.